ת"א 466-06-18

תקציר

השופט דוחה את טענת התובע לביטול חוזה שנחתם בין התובע לנתבע. החלטת השופט מתבססת על מספר גורמים. ראשית, השופט מדגיש את חשיבות כיבוד ההסכמים ואת עקרון ה-pacta sunt servanda. השופטת מציינת כי התובעת הבינה את השלכות ההסכם, לרבות העובדה שאי החזר סכום התמורה יביא להעברת הבעלות בדירה לנתבע. עוד מדגישה השופטת כי לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, ואינה מותירה צורך בפרשנות. באשר לטענות התובע לביטול מחמת פגמים בסיכום, השופטת חולקת על טענות התובע בדבר טעות והטעיה. השופטת קובעת כי התובע לא הביא ראיות לפגמים אלה וכי היסודות הנדרשים הנוספים לו לפי סעיף 14 לחוק החוזים אינם מתקיימים. יתר על כן, השופטת מדגישה כי גם אם התובע טעה, הרי שמדובר בכדאיות העסקה, שאינה עילת ביטול תקפה. השופט דוחה גם את טענת הטעיה של התובע, שכן התובע לא הוכיח כל מצג שווא או השמטת מידע על ידי הנתבע. השופטת בוחנת את טענת התובע בדבר כפייה ועושק ואינה מוצאת בה כל שחר. השופטת מציינת כי הנתבע לא איים על התובע, ועמדה בפני התובע חלופה סבירה לחתימה על ההסכם. בנוסף, השופטת בוחנת את עיתוי הכפייה והעושק הנטענים ומגיעה למסקנה כי הם התרחשו לפני או אחרי חתימת ההסכם, מה שמצביע על כך שהם לא היו הסיבה לחתימת התובע. השופטת דוחה גם את טענת התובעת כי ההסכם בטל מחמת עושק, שכן התובעת לא הייתה במצב של מצוקה ולא היה ניצול או חוסר סבירות בתנאי החוזה. השופטת מדגישה כי התובעת לא הודיעה לנתבעת על ביטול כלשהו בתוך זמן סביר, כנדרש בחוק. זאת ועוד, השופטת אינה משתכנעת מטענת התובע כי ההסכם הוא לכאורה בלתי חוקי ומבוטל. השופט מציין כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו וכי ניתן לתקן את אי החוקיות הנטענת. השופטת מתייחסת גם לטענות עובדתיות חלופיות של התובע, לרבות הכחשת התובע לקבל את התמורה והכחשת חתימת ההסכם ומסמכים נלווים מסוימים. השופט מוצא טענות אלה כסותרות ומהוות הפרה של עקרון תום הלב. לבסוף, מפנה השופט לטענת התובע כי הנתבע ידע על זכויותיה של אשת התובע בדירה ופעל בחוסר תום לב. השופטת מציינת כי גם התנהלותה של התובעת לא הייתה בתום לב וכי זכויותיה של אשת התובע אינן נשללות בפסק דין זה. השופטת מסכמת בכך שהיא מורה לתובע לשלם לנתבע 12,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ומדגישה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו.