ע"א 51143-10-18

תקציר

ערכאת הערעור דחתה את הערעור על פסק דין קודם לטובת המשיב. המערערים ניסו לערער על קביעותיו העובדתיות וממצאי מהימנותו של בית משפט קמא, אך ערכאת הערעור כיבדה את ההזדמנות שניתנה לבית משפט קמא לבחון במישרין את העדויות שהוצגו ואישרה את ממצאיו. בית משפט קמא מצא את גרסת האירועים שהציג המשיב אמינה יותר והגיע למסקנה כי המערערים נטשו את הנכס המושכר, שנועד לשמש כסטודיו. המערערים לא עשו שימוש בנכס לייעודו ולא אכלסו אותו, גם לא בתקופה שקבע בית משפט קמא. בית המשפט דחה גם את טענת המערערים כי המשיב לא היה כשיר להגיש את תביעת הפינוי, שכן הוא עונה להגדרת "משכיר" על פי הדין החל. יתר על כן, למערערים היה נכס מושכר נוסף שיכלו להשתמש בו לסטודיו שלהם, וטענתם בדבר הצפות וניתוק מים בעקבותיו לא הוכחה. ערכאת הערעור הסכימה עם מסקנתו של בית משפט קמא כי המשיבים הוכיחו את עילת הנטישה ולא ראו טעם להעניק למערערים סעד הוגן, מה גם שברשותם חוזה שכירות מתאים אחר. פסק דינו של בית משפט קמא היה מבוסס היטב ותאם את הפסיקה הרלוונטית. משכך, נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין, כאשר כל יתרת פיקדון תוחזר למערערים. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, והעתקים מפסק הדין היו אמורים להימסר לבאי כוח הצדדים.