תמ"ש 37349-02-19

תקציר

פסק הדין דן בממצאים העובדתיים ובתוצאות המשפטיות של תיק הנוגע לזכויות במשק חקלאי לאחר מות הבעלים. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי נותרו בעינן, אך מסקנתו המשפטית נקבעה כשגויה על ידי בית המשפט העליון, שהעביר את התיק לדיון נוסף. הממצא העובדתי המרכזי הוא כי המנוח והנתבע התחייבו להעביר את הזכויות החקלאיות לתובע לאחר מותם. בעקבות החלטת בית המשפט העליון, הגיעה העת לקבוע את התוצאה המשפטית של משימה זו. הנתבעים טענו כי טענות התובע סותרות, ומעוררות השתק שיפוטי. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענותיה של התובעת בהליכים שונים אינן בלתי עקביות, שכן שתיהן טענו לחובתה של הנתבעת לוותר על זכויותיה במשק בסופו של דבר. השאלה המשפטית העיקרית נסובה סביב טיבה של ההסכמה הפנים-משפחתית: האם מדובר בהתחייבות לתת מתנה או בעסקה בתמורה. אם כן, בית המשפט קבע כי יש להתעלם במקרה זה מהיעדר מסמך כתוב בשל נסיבות חריגות, לרבות ביצועו המלא של ההסכם על ידי התובע, חוסר תום הלב של הנתבע ועקרון תום הלב. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי ההסכמה מחייבת במישור הפנימי של יחסי הצדדים, גם אם לא הוסדרה באופן רשמי מול רשות מקרקעי ישראל. לחילופין, אם ההסכם נחשב לעסקה בתמורה יקרת ערך, קבע בית המשפט כי אין צורך בכתב לצורך אישורו. התובע מילא את התחייבויותיו על פי ההסכם, והמנוח והנתבע מילאו את התחייבויותיהם, ובכך הפכו את העסקה לבלתי חוזרת. לסיכום, בית המשפט נעתר לתביעה, תוך שהוא מדגיש כי זכויותיה של התובעת במשק נבעו מההסכם הפנים-משפחתי ומהתחייבויותיהם של המנוח והנתבע. התובע היה זכאי לכל הזכויות החקלאיות לאחר פטירת הנתבע. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות על הצד התחתון בסך 15,000 ₪.