פש"ר 24052-10-17

תקציר

בית המשפט קבע כי אין די ברישום רכב במשרד הרישוי כדי לבסס את הבעלות, ובמקרה זה יש מספיק אינדיקציות המצביעות על כך שהחייב, ולא מ', הוא הבעלים האמיתי של הרכב המדובר. השימוש התכוף של החייב ברכב, יחד עם אמו ואשתו, יחד עם העובדה שהוא חונה בעיקר בבניין המגורים של החייב, מצביעים על בעלותו. בית המשפט מוצא את זה חשוד כי מ', הבעלים לכאורה של הרכב, לא הגיע לדיון כדי להגן על תביעתו, במיוחד לאור הערך הכספי הגבוה של הנכס המדובר. יתר על כן, תצהירו של מ' היה חסר תוכן ולא סיפק הסבר משכנע מדוע ירכוש רכב יוקרה לשימושם של אחרים, מה גם שהוא מתגורר מחוץ לישראל. לנאמן הייתה גם זכות לחקור את מ' חקירה נגדית, אך בחר שלא לעשות כן מאחר שהתצהיר לא היה מספיק, דבר שאינו נדיר במקרים כאלה ואינו פועל נגד הנאמן. בנוסף, לא הובאו עדי מפתח שהיו יכולים לשפוך אור על סוגיית הבעלות, לרבות נהג הרכב, דבר המתפרש בדרך כלל כחובתם של הנתבעים. היו גם תשלומים במזומן הכרוכים בתחזוקת הרכב, דבר חריג בסכומים כה גדולים ומצביע על ניסיון הסתרה. בסך הכל, יש יותר מדי אותות הונאה מכדי שבית המשפט יקבל את טענת הבעלות של מ'. נטל ההוכחה נופל אפוא על מ', שלא עמד בו, ובית המשפט מכריז על החייב כבעלים האמיתי של הרכב. ככזה, לנאמן יש זכות לממש את הרכב לטובת הנושים. ההחלטה גם פוסקת לנאמן הוצאות בסך 7,500 שקל מ-מ', אך אינה מטילה על החייב הוצאות כלשהן בשל פשיטת הרגל.