ע"א 255/57

תקציר

פסק הדין היה ביחס לסכסוך על פינוי דיירת, שהחזיקה חדר בדירתה בניגוד להסכם השכירות שלה. השוכרת, שרה בוקי, שכרה דירה מהתובעת, רגינה דיאמנט, בשנת 1950. ההסכם הכתוב כלל סעיף שאסר על חכירת משנה ללא רשות התובעת. עם זאת, הנתבע העביר סאבלט חדר למשפחה בת שלוש נפשות, כולל ילד, וכן השכיר את החדר לשוכרים אחרים מבלי להתקשר בהסכם שכירות רשמי. כאשר נודע לתובעת על כך, היא כתבה לנתבעת מספר רב של פעמים וביקשה ממנה לעמוד בתנאי החוזה, אך הנתבע התחמק מבקשותיה והמשיך לסבלט את החדר. לאחר מכן הגיש התובע תביעת פינוי. בית משפט השלום דחה את התביעה, אך בית המשפט המחוזי פסק לטובת התובעת והורה על פינוי הנתבעת אלא אם תחתום על הסכם שכירות בינה לבין שוכר המשנה הנוכחי, אשר עמד בתנאי החוזה העיקרי. הנתבע ערער על החלטה זו, והתובע הגיש ערעור שכנגד, בו ביקש צו פינוי ללא תנאי. ממלא מקום נשיא בית המשפט, השופט חשין, יחד עם השופט זוסמן והשופט לנדוי, דחו הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. השופטים הסכימו כי הנתבעת הפרה את תנאי חוזה השכירות שלה בכך שהעניקה שכירות משנה למשפחה בת שלוש נפשות והשכירה ללא חוזה מסודר. עם זאת, הם קבעו כי לא יהיה זה צודק לפנות את הנתבע, בהתחשב בנסיבות. לתובע לא נגרם כל נזק מהפריצה, שכן מספר האנשים הכולל בדירה לא גדל. זאת ועוד, הנתבעת הייתה אלמנה שהסתמכה לפרנסתה על הכנסות משכירות משנה, ומצוקת הדיור הקשה הקשתה עליה למצוא דיור חלופי. השופטים הדגישו כי סעד מן היושר לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר לא נועד לכל שוכר אלא רק למי שמגיע לו, ובמקרה זה התנהלות הנתבעת, אף שהפרה את חוזה השכירות, לא הצביעה על זדון או חוסר תום לב. השופט זוסמן פירט את הנסיבות שעל בתי המשפט לשקול בבואם להחליט אם להעניק סעד מן היושר, ובהן אופי הפגיעה, התנהלות שני הצדדים וסיכוייו של השוכר למצוא דירת מגורים אחרת. עם זאת, השופט לנדוי סבר כי על בית המשפט להתמקד בראש ובראשונה באופי הפגיעה ובהתנהלות הצדדים, ולא ביכולתו של הדייר למצוא דיור. לדבריו, הפגיעה במקרה זה לא הייתה חמורה, ושני הצדדים פעלו בסבירות, ולכן היה מקום לסעד מן היושר. השופטים הסכימו גם לפטור את הנתבע מהמצאת הסכם שכירות חדש, שכן שוכר המשנה עזב את הדירה, מה שהופך תנאי זה ללא רלוונטי. בכך אישרה החלטת הרוב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שינוי כי הנתבעת פטורה מהצגת חוזה שכירות חדש. השופט חשין, לעומת זאת, היה מקבל את הערעור שכנגד ופוסק בעד הפינוי, מתוך סברה כי אל לבתי המשפט להטיל תנאים על משכירים וכי לנתבע לא מגיע סעד מן היושר.