ת"א 19886-04-11

תקציר

לתובע, נספיר, שמניותיו מוחזקות על ידי מר נסים סגרון, היו שותפויות עסקיות עם חברות שונות בקבוצת חפציבה, בבעלותו של מר בועז יונה. במסגרת ההסכם היו אמורים יונה וחפציבה לשלם סכומים לסגרון ולחברות שלו, אך במקום זאת הוסכם כי חלק מהתשלום יבוצע בצורת דירות. סגרון בחר שש דירות בפרויקט מגורים שמומן על ידי הנתבע, הבנק, וחתם עבורן על הסכמי רכישה. הדירות היו אמורות לשמש גם כבטוחה לתשלום שיונה וחפציבה חייבים לסגרון. עם זאת, הדירות נמכרו לצדדים שלישיים לאחר שכונס הנכסים שמונה על ידי הבנק סירב להכיר ברכישתו של נספיר. נספיר תבע את הבנק על רשלנות בפעילותו הכללית ובהתנהלותו הספציפית כלפי נספיר, בטענה כי אם הבנק היה פועל בשקידה, הדירות לא היו נמכרות לאחרים, ונספיר לא היה ניזוק. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענותיו של נספיר לרשלנות כלפי הבנק. נקבע כי התנהלות הבנק הייתה סבירה וחרוצה, וטענותיו של נספיר התבססו על תבונה בדיעבד. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי גם אם הבנק היה מתרשל, הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין נזקי התובע היה מתנתק בשל אשמתם המוחצת של סגרון ונספיר, שלא דאגו לכך שמחיר הרכישה יופקד בחשבון הבנק כנדרש. בנוסף, ציין בית המשפט כי נספיר הרחיב את כתבי הטענות שלא כדין בכך שהעלה טענה חדשה בדבר הסכמת הבנק לרשום שעבוד שני על נכסי הפרויקט. טענה זו לא הוזכרה בכתב התביעה ולא הותרה. התביעה נדחתה, ונספיר חויב לשלם לבנק שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, בסך 250 אלף שקל.