ת"צ 56225-01-20

תקציר

בית המשפט קבע כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות פסיקת שכר או שכר טרחה לתובע בתובענה הייצוגית. השופט מפרט בהרחבה את הנימוקים להחלטה זו, הסובבים סביב שלושה שיקולים עיקריים - תשומה, תפוקה והנחיית התנהגות. באשר לתשומות, מציינת השופטת כי תיק זה אינו דורש מומחיות מיוחדת, וגם התובע או בא כוחו לא עשו מאמצים או הוצאות חריגות. תחת זאת, הימנעותו של התובע מעריכת בדיקה ראויה טרם הגשת התביעה, הובילה להליך חסר תוחלת. אין די במקרה בודד של תשלום יתר שנתיים לפני התביעה, שעליו מתבססת התובענה הייצוגית, כדי להצדיק תובענה ייצוגית, במיוחד כאשר ניתן היה לברר את העובדות בקלות. בהתייחסה לשיקולי תפוקה, מדגישה השופטת כי נדרש קשר סיבתי בין מעשיו של התובע לבין התועלת שהופקה מהתביעה. מאחר שהנתבע תיקן את הטעות שהובילה לתשלום יתר והפסיק את פעולות הגבייה לפני הגשת התביעה, הפעולה לא הניבה כל תועלת. השופטת מקבלת את טענת התובע כי התביעה נהנתה מפרסום הטעות, אך תועלת זו גוברת על הימנעותו של התובע מאימות העובדות. באשר להנחיית התנהגות, מציינת השופטת כי אמנם החזקת כספים שנגבו שלא כדין על ידי הרשות אכן בעייתית, אך מדובר בפרקטיקה מקובלת. למרות שעל הרשות לשקול את האפשרות להשבת רכוש, השופט מדגיש כי אין לכפות פתיחה בהליכים כאלה באמצעות תביעות ייצוגיות, שאינן אמצעי יעיל להשגת פרסום גרידא. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי מאזן השיקולים שקול כנגד פסיקת שכר או שכר טרחה לתובע. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.