ע"פ 11196/02

תקציר

במקרה שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הואשם המערער, יחד עם שני נאשמים נוספים, בסחר בבני אדם לשם זנות, לצד עבירות נלוות נוספות כגון סרסרות, איומים וכליאת שווא לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. הנאשמים הודו ונגזר דינם על פי הסדרי טיעון. המערער הודה בכתב אישום מתוקן, קיבל את העובדות אך חלק על תחולת האישום של סחר בבני אדם, וטען כי מעשיו מהווים לכל היותר סרסרות. עם זאת, בית המשפט צידד בתביעה, וקבע כי פעילותו של המערער נופלת בבירור תחת סחר בבני אדם, מה שהוביל להרשעתו ולעונש של 24 חודשי מאסר, מעט פחות משלוש השנים שהוצעו במסגרת עסקת הטיעון. בערעור טענה ההגנה כי סעיפי הסחר יושמו באופן שגוי, וטענה כי הפרשנות המשפטית של "מכירה" ו"רכישה" צריכה להתאים למשפט האזרחי, וטענה כי לא בוצעה עסקה קניינית. עם זאת, בית המשפט דחה פרשנות מצמצמת זו. השופטת ביניש, בהתייחסה לסעיף 203א(א) לחוק העונשין, הדגישה את הכוונה להיאבק בסחר בבני אדם כחלק מיישור קו עם הנורמות הבינלאומיות נגד פרקטיקות כאלה, וציינה את ההקשר החברתי והמשפטי הרחב יותר המגדיר סחר לא רק כעסקאות פיזיות אלא כל הסדר עסקי היוצר אינטרסים קנייניים באדם. בית המשפט הגיע למסקנה כי עסקת חלוקת הרווחים של המערער משקפת עסקה הדומה לסחר בבני אדם, ובכך אישר את ההרשעה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האמנות הבינלאומיות שישראל תמכה בהן, במטרה לעקור מן השורש את הסחר בבני אדם. משכך, הערעור נדחה, ובית המשפט לא מצא סיבה לשנות את העונש, שכן הוא כבר נחשב מקל בהתחשב בחומרת העבירות. השופטים גרוניס וחיות הסכימו עם החלטתה של השופטת ביניש, שהתקבלה סופית ב-13 באוגוסט 2003.