ע"פ 10121/09

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט האם ניתן להסתמך על הודעותיה של המתלוננת במשטרה בהרשעת המערער. ההגנה טענה כי דברים אלה, שהוגשו במהלך החקירה הנגדית כדי להדגיש סתירות, לא היו צריכים לשמש נגד המערער. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי מרגע שהוגשה ראיה, היא הופכת לחלק מפרוטוקול המשפט ויכולה לשמש את כל אחד מהצדדים או את בית המשפט, בתנאי שהיא עומדת בכללי הראיות. הודעותיה של המתלוננת במשטרה, בדרך כלל עדות שמיעה ובלתי קבילות להוכחת אמיתות תוכן, נבדקו לצורך קבילותן כראיה לאמירה גרידא. בעוד ההגנה ביקשה להוכיח חוסר עקביות כדי להטיל ספק באמינות, בית המשפט המחוזי השתמש באמירות כדי לאשר את אמינותה של המתלוננת, דבר שהיה מותר. עם זאת, בית המשפט זיהה שני מקרים שבהם בית המשפט המחוזי עשה שימוש פסול באמירות אלה כראיה לאמיתות התוכן: לעניין גילה של המתלוננת וההרשעה בשיבוש הליכי חקירה. המערער הורשע תחילה באונס בנסיבות מחמירות, ודרש הוכחה שידע שהמתלוננת מתחת לגיל 16. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות למודעותו, במיוחד לאור עדויות סותרות והיעדר חקירה לגבי גילה במהלך העדות. יתר על כן, ההרשעה בשיבוש הליכי חקירה לא נתמכה שכן טענותיה של המתלוננת לא חזרו על עצמן בבית המשפט. כתוצאה מכך, הופחתה הרשעתו של המערער מאונס בנסיבות מחמירות לאונס באישום מופחת, בהתחשב בהקשר של היעדר הסכמה, והוא זוכה מאשמת השיבוש. בכך הופחת עונשו של המערער מ-14 ל-12 שנים, בשים לב לכך שבעוד שערכאת הערעור אישרה את מרבית ממצאיו של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות עובדתית, התאמה זו שיקפה את הסוגיות הראייתיות שזוהו. בית המשפט הדגיש את הרלוונטיות של טיפול ראוי בראיות הן בהקשר המשפטי הנוכחי והן בהקשר המשפטי הרחב יותר, אך דחה דיון רחב יותר בדילמות הגנה כאשר מופעל עליו לחץ להגיש ראיות להערכת מהימנות. ההחלטה שיקפה הקפדה על נורמות פרוצדורליות תוך הכרה בניואנסים של מהימנות העדות וקבילות הראיות.