ת"א 89577/99

תקציר

התובע, יליד 1950, היה הולך רגל שהיה מעורב בשתי תאונות דרכים. הראשון התרחש בנובמבר 1998, והשני בפברואר 2000. אין מחלוקת לגבי אחריות הנתבעים לנזקים בכל תאונה. המחלוקת היא על גובה הנזק שישולם. התובע לא סבל מנכות פיזית מהתאונות אך נותר עם מוגבלות נפשית. לפני התאונות ניהל התובע עסק לייצור, שיווק ושינוע כימיקלים. לאחר התאונות הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד ולנהל את העסק מכיוון שלא יכול היה להתרכז והיה לו לחץ נפשי. בסופו של דבר, הוא חיסל את העסק. בית המשפט מינה שלושה מומחים רפואיים להערכת נכותו הרפואית של התובע עקב התאונות – אורתופד, רופא אף אוזן גרון ופסיכיאטר. לדברי המומחה האורתופדי, ההגבלה הקלה של התובע בתנועות עמוד השדרה הייתה קיימת לפני התאונות. מומחה אף אוזן גרון מצא כי התאונות לא היו חמורות וכי לא סביר שליקוי השמיעה של התובע ייגרם כתוצאה מהן. המומחה הפסיכיאטרי מצא כי לתובע נכות נפשית קודמת בשיעור של 30%, והתאונות החמירו את מצבו והובילו למצב פסיכוטי. המומחה ייחס לכל תאונה נכות רפואית בשיעור של 15%. בית המשפט החליט להיענות לחוות דעתו של המומחה בנושא הנכות הרפואית, ולא מצא סיבה לסטות ממנה. עוד ציין בית המשפט כי הדין הישראלי מכיר בחריגים למבחני הסיבתיות המשפטית, בעיקר בכל הנוגע להיקף הנזק, והמקרה הנוכחי נופל לחריגים אלה. לפיכך, הנתבעים היו אחראים למלוא היקף הנזק שנגרם, גם אם נבע מנסיבותיה המיוחדות של התובעת והיווה החמרה של מצב קיים. בית הדין בחן גם את הרקע התעסוקתי של התובע ומצא כי הכנסתו ירדה משמעותית לאחר התאונות. בית המשפט קיבל את גרסת התובע לאירועים וקבע כי הירידה בהכנסות נבעה מקשיים תפקודיים שנגרמו לו בעקבות התאונות. בית המשפט חישב את אובדן ההשתכרות של התובע בעבר והורה לנתבעים לפצות את התובע בהתאם. לגבי אובדן הכנסה עתידי, בית המשפט העריך את הפגיעה התפקודית של התובע ואת כושר ההשתכרות העתידי שלו. בית המשפט שקל את ההידרדרות הדרמטית של התובע בפעילותו העסקית ואת מצבו הנפשי, וכן את טענות הנתבעים כי התובע לא צמצם במידה מספקת את נזקיו וכי הגזים בתסמיניו. בית המשפט החליט שלא לפעול מתוך הנחה שהתובע היה עובד עד גיל 67, בהתחשב בעברו הרפואי ובכושר ההשתכרות הקודם שלו. תחת זאת, בית המשפט העריך את נכותו התפקודית של התובע מעתה ועד גיל 62 בכ-70%, עם הפסד חודשי של 8,000 ₪. מגיל 62 ועד גיל 67 העריך בית המשפט ירידה נוספת של 20% בכושר ההשתכרות. בית המשפט פסק גם פיצוי בגין כאב וסבל, עזרה מצד שלישי, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, וניכויים מהפיצוי בגין תביעות התובע למוסד לביטוח לאומי. התובע היה זכאי לסכומים הבאים: א. הפסד השתכרות עבר – סך של 544,701 ₪, כולל ריבית, שישולמו על ידי הנתבעים באופן שווה. ב. הפסד השתכרות עתידית – 752,424 ₪, שישולמו על ידי הנתבעים באופן שווה. ג. כאב וסבל – 25,100 ₪ עבור התאונה הראשונה ו-23,600 ₪ עבור התאונה השנייה, שישולמו על ידי הנתבעים בהתאמה. ד. עזרה מאחרים בעבר ובעתיד – 8,000 ₪, שישולמו על ידי הנתבעים באופן שווה. ה. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד – 40,000 ₪, שישולמו על ידי הנתבעים באופן שווה. ו. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד – 4,000 ₪, שישולמו על ידי הנתבעים באופן שווה. בית המשפט גם הורה לנתבעים לשלם 13% שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ והוצאות משפט באופן שווה. כמו כן, מאחר שהתובע המשיך לחדש את רישיון הנהיגה והיה ברשותו היתר להובלת חומרים מסוכנים, ובשל מצבו הנפשי כפי שנקבע על ידי המומחה, החליט בית המשפט ליידע את היועצים המשפטיים של משרד התחבורה והמשרד להגנת הסביבה בדבר הסיכונים הכרוכים בכך.