ת"א 1795/08

תקציר

הן הנתבעים והן התובע מסכימים כי עילת התביעה כנגד הנתבעים קמה בד בבד עם עילת התביעה כנגד החייב. טענת התובעת היא כי עילת התביעה קמה ביום שליחת מכתב הדרישה לחייב בשנת 2001, ולכן התביעה שהוגשה בשנת 2008 הייתה בתוך תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. מנגד, טוענים הנתבעים כי עילת התביעה קמה בשנת 1999 עת הופר הסכם ההבראה, מה שהפך את התביעה משנת 2008 למיושנת. גם עדי התובע בעדויותיהם תומכים אף הם בטענת הנתבעים כי החוב נוצר וניתן היה לתבוע אותו בשנת 1999. יתר על כן, התובעת לא הוכיחה כי החוב נופל לאף אחת מהקטגוריות שנדונו בפסק דין ויליאמס, דבר המצדיק את השיהוי במשלוח מכתב הדרישה. גם התייחסותה של התובעת לסעיפי תשלום הדרישה בכתב הערבות ובחוק הערבות אינה משכנעת, שכן מכתבי הדרישה נשלחו שנים לאחר היווצרות החוב, וסעיפים אלה אינם מחייבים שליחת מכתב דרישה לקביעת מועד החוב. ככלל, הראיות מצביעות על כך שעילת התביעה קמה בשנת 1999, ועל כן חלה התיישנות על התביעה משנת 2008. עם זאת, השופטת מסרבת לפסוק הוצאות לנתבעים, שכן דחיית התביעה היא פרוצדורלית ולא מהותית, וגם הנתבעים לא הגבילו את טענותיהם לשאלת ההתיישנות.