ה"פ 5240-02-13

תקציר

המבקשת, דורית, ביקשה להפריד את ביתה משאר רכושה של אמה, עיזבון 11, כדי לאפשר לה להשכירו. בית המשפט אמנם הכיר באמפתיה שעורר המקרה של דורית, אך מצא כי החוק אינו מתיר את ההפרדה המבוקשת. מדיניות רשות מקרקעי ישראל מרתיעה פיצול נכסים, ובקשתה של דורית לא עמדה בהליכים הנדרשים. יתר על כן, האם, רבינא, בעלת זכויות הקניין, לא נתנה כל אינדיקציה לכך שתסכים לפרידה, מה גם שהדבר יחייב אותה להרוס את ביתה השני. המשכנתא שהחזיק בנק דיסקונט על כל העיזבון, שנרשמה לפני בניית ביתה של דורית, סיבכה עוד יותר את העניינים, שכן ההפרדה המבוקשת תפגע בזכויות הקנייניות של הבנק. גם טענותיה של דורית כי הוגדרה כ"בת יורשת" והשקיעה בבניית ביתה לא הצליחו להשיג את התוצאה הרצויה. למרות שמעמדה כבת יורשת היה מוטל בספק, גם אם נכון, הוא לא העניק לה את הזכות לחייב את אמה או את מנהל מקרקעי ישראל לחלק את הרכוש. השקעתה בבניית ביתה העניקה לה זכויות מסוימות מול אמה וצדדים שלישיים, אך אלה לא כללו את הזכות לדרוש את הפרדת מקום מגוריה. השופטת נמנעה מלקבוע את היקף זכויותיה של דורית כנגד מימוש המשכנתא, שכן הדבר לא היה במסגרת ההליך. לפיכך, הבקשה נדחתה, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו שלו, מה שהותיר לדורית זכויות מגורים אך ללא הפרדה מהעיזבון.