ת"א 34540-04-14

תקציר

פסק הדין דן בתחולת תקופת ההתיישנות על תובענה נזיקית, וביתר פירוט יחסי הגומלין בין הדין הכללי בנושא, כאמור בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לבין הדין המיוחד שבסעיף 89 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח-1968. הדין הכללי קובע תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות שאינן מקרקעין, שתחילתה ביום הולדתה של עילת התביעה, אלא אם כן העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ניתנות לגילוי סביר על ידי התובע, ובמקרה זה היא מתחילה ביום שנודע לתובע עליהן. החוק המיוחד קובע כללים ספציפיים לתביעות נזיקין, ובכלל זה כי תקופת ההתיישנות היא עשר שנים מיום שקמה עילת התביעה, וחל באופן ספציפי על מקרים בהם עילת התביעה מבוססת על נזק שנגרם עקב מעשה או מחדל. בית המשפט מסביר כי הדין המיוחד משלים את הדין הכללי, ויש לפרש את השניים יחד. תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר עילת התביעה של התובע מתגבשת לכדי עילת תביעה קונקרטית, הדורשת מידה מינימלית בלבד של ודאות, כגון גילוי "קצה חוט" הקושר בין הנזק למעשיו של הנתבע. תקופת ההתיישנות משמשת עילה ראייתית, המטילה נטל על הנתבעים לשמור ראיות לתקופות ארוכות, ומאפשרת לנאשמים לתכנן את ענייניהם הכספיים ללא פסקי דין עתידיים בלתי צפויים. במקרה דנן, בית המשפט מוצא כי המועד האחרון בו גילו התובעים את הנזק היה בשנת 2000, ועל כן התביעה שהגיש העיזבון בשנת 2014 הינה על הסף. בית המשפט מציין כי אין צורך בידיעה ממשית על הנזק, ודי ב"קצה חוט" כדי להתחיל את תקופת ההתיישנות. טענת התובעים כי התביעה לא התגלתה קודם לכן נדחית, שכן בית המשפט מוצא כי התובעים גילו "קצה חוט" מוקדם יותר ממה שטענו. לפיכך, תביעת העיזבון נדחית. עם זאת, תביעת התלויים אינה תלויה בתביעת העיזבון ואינה כבולה באותה תקופת התיישנות, ולכן התיק מועבר לבית משפט השלום להמשך הליכים בתביעת התלויים. לבסוף, בשל אופיו הטרגי של המקרה, בית המשפט אינו פוסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.