ע"א 25487-06-13

תקציר

בית משפט השלום הורה להעביר לבית המשפט את הכספים שצורפו על ידי המשיב. הרוכשים, שהיו מיוצגים על ידי עורך דין, לא עמדו בצו בית המשפט ובמקום זאת העבירו את הכספים המצורפים לבנק לכיסוי המשכנתא. הרוכשים טענו כי צו העיקול אינו חל עליהם מאחר שהכספים לא היו חייבים לחייב בעת העיקול. עם זאת, בית המשפט קבע כי דרך הפעולה הראויה הייתה לערער על הצו ולא להתעלם ממנו. עוד קבע בית המשפט כי טענת הרוכשים כי הכספים אינם חייבים לחייב משוללת כל יסוד. על פי ההסכם בין הרוכשים לבין החייב, הכספים היו חייבים לחייב וניתן היה לצרף אותם לנושיו. גם טענת הרוכשים כי חוב החייב לבנק הוקצה להם נדחתה, שכן מלשון ההסכם עולה כי הזכות לתמורה המלאה שייכת לחייב ולא התקבלה הסכמת הבנק להמחאה. לחילופין, טענו הרוכשים כי התחייבותם לשלם את יתרת הסכום שזורה בהתחייבות החייב להעביר את הנכס, ומאחר שההתחייבות האחרונה לא קוימה, לא היה לנושים מה לצרף. בית המשפט סירב לדון בטענה זו, שכן היא הועלתה לראשונה בערעור וחייבה בחינה מפורטת של נסיבות ניסוח ההסכם. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי לחייב עומדת זכות לקבל את כספי התמורה, הנתונה לעיקול, וכי יש לדחות את הערעור. הרוכשים חויבו לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.