ע"פ 10479/08

תקציר

במרכזו של פסק הדין תיק פלילי בו החליטה ערכאת הערעור לבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער מחמת ספק סביר. התיק עסק בהערכת המהימנות וההיגיון מאחורי הראיות שהוצגו, שהיו נסיבתיות בעיקרן. שלושה חריגים עיקריים צוינו כאשר ערכאת ערעור יכולה להתערב: כאשר הממצאים מבוססים על עדות בכתב ולא על עדות עדים, כאשר מתגלות טעויות לוגיות וכאשר מתרחשות טעויות מהותיות בהערכות מהימנות. במקרה דנן, ביסס בית משפט קמא את החלטתו על מסקנות הגיוניות מראיות נסיבתיות, כגון דחיית הסבר התאבדות לטובת הרשעה ללא ראיות ישירות לתקיפה. ערכאת הערעור הדגישה כי על מנת שהרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות תעמוד, על הראיות להצביע על אשמה מעבר לספק סביר; ההגנה הציעה תרחיש חלופי מתקבל על הדעת – שהקורבן לכאורה ניסתה להתאבד, ולא שהמערער תקף אותה. ערכאת הערעור מצאה כי בית משפט קמא לא הוכיח כראוי אשמה ברף הנדרש, וציינה את חזרתו של המערער לזירה, אשר סתרה את התנהגותו של אדם אשם, ואת חוסר העקביות בעדויות העדים. בדעתו החולקת של השופט רובינשטיין נטען כי הראיות ומעשיו של המערער לא יצרו ספק מספיק כדי לבטל את ההרשעה. רובינשטיין סבר כי החלטת בית משפט קמא התבססה על ממצאים חזקים והציע להחמיר את העונש אם ההרשעה תעמוד בעינה. בסופו של דבר, החלטת ערכאת הערעור העדיפה זיכוי בשל ספקות סבירים שלא נפתרו.