עב"ל 1188/04

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט עוסקים בזכאותם של חיילים משוחררים למענק עבודה נדרש עבור עבודה במפעלי תעשייה, לפי חוק הביטוח הלאומי. המסגרת הנורמטיבית קובעת את תנאי הזכאות למענק, המשולם לחיילים העובדים בעבודות מועדפות או נדרשות לאחר שחרורם. עבודה נדרשת מוגדרת כעבודה במקומות או מסוגים המפורטים בתוספת ח'. תוספת ח' תוקנה בשנת 2002 כך שתכלול עבודה במפעלי תעשייה ובתי מלאכה, והזכאות למענק הותנתה בהתחלת העבודה במועד כניסת התיקון לתוקף או לאחריו. המוסד לביטוח לאומי טען כי לשונו הברורה של התיקון תומכת בעמדתו, וכי מטרתו לעודד חיילים שטרם החלו לעבוד לבחור עבודה במפעלי תעשייה. החיילים המשוחררים, לעומת זאת, טענו כי פרשנות המכון פוגעת בעקרון השוויון, שכן הוא מבחין באופן שרירותי בין חיילים שעבדו בעבודות נדרשות. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת נילי ארד ואליה הצטרפו השופט שמואל צור ונציגי הציבור, קבעה כי פרשנות המכון מחמיצה את תכלית החוק, ומביאה לפגיעה מהותית בעקרון השוויון. לפיכך, חייל משוחרר העומד בקריטריונים זכאי למענק, בין אם עבד במפעל תעשייתי לפני מועד כניסת התיקון לתוקף ובין לאחריו. הנשיא אדלר, בחוות דעתו החולקת, סבר כי לשון החוק ברורה ויש לדבוק בה, וכי אין פגיעה בשוויון שכן החוק מעודד חיילים שטרם החלו לעבוד. בסופו של דבר, החליט הרוב בהרכב לדחות את ערעורי המכון ולקבל את הערעור נגדו, הורה כי החיילים המשוחררים זכאים למענק, ופסק למשיבים הוצאות משפט.