ע"א 389/67

תקציר

התיק נסוב סביב שטר חוב על סך 3000 לירות שעשה המשיב הראשון בפקודת המשיב השני. המשיב השני לווה כספים מהבנק המערער והשתמש בשטר החוב כשטר ביטחון לחוב. לאחר מכן הועבר השטר לבנק על ידי המשיב השני. עם זאת, המשיב הראשון טען כי הפתק נועד אך ורק להבטיח את איכות העבודה שבוצעה על ידו עבור המשיב השני. ההגנה טענה כי מאחר שההתחייבות קוימה, זכאי המשיב הראשון לקבל את השטר בחזרה. הבנק נדרש להוכיח כי לאחר השחתת השטר הוא נתן ערך בתום לב. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הבנק, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. נפסק כי הבנק, בכך שלקח את השטר כבטוחה לחוב, נתן ערך לשטר. הפרקטיקה היומיומית של הבנקים תומכת ברעיון זה. כמו כן, זכותו של הבנק לממש את השטר המשועבד מצויה בגבול החוב שהוא מבטיח. עוד נקבע בפסק הדין כי שטר יכול לשמש משכון, והחזקת השטר על ידי הבנק, בצירוף הראיות לתום ליבו של הבנק, מזכה אותו בפירעון מהמשיב הראשון, ביחד ולחוד עם המשיב השני. המשיב הראשון חויב לשלם את הסכום בצירוף ריבית והוצאות משפט.