ע"א 2488/01

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על קביעת אחוזי נכות לחנניה בן שימול, שנפטרה במהלך ההתדיינות. המחלוקת העיקרית נסובה סביב סיווג הנכות המתאים בעקבות קטיעת רגלו של בן שימול ואי התאמת התותבת לאחר מכן. הערכאות הנמוכות יותר והוועדות הרפואיות סיווגו את נכותו על פי הקטיעה, וקבעו לו שיעור נכות של 50% על פי החקיקה הרלוונטית. עם זאת, בן שימול טען כי היה צריך לסווג את נכותו תחת הוראה אחרת הנוגעת למחלת עצם, מה שהוביל לשיעור נכות גבוה יותר של 100%. המערער ביקש כי בית המשפט העליון יתחשב באי יכולתו של בן שימול להשתמש בתותבת ובריתוקו לכיסא גלגלים, המצדיקים סיווג נכות גבוה יותר. פסק דינה של השופטת ביניש דחה את טענות המערער והדגיש כי התקנות קובעות מבחנים ספציפיים לקביעת נכות ויש להחילו ככתבם. מאחר שקיימת בדיקה ספציפית לקטיעתו של בן-שימול, אין לבצע בדיקות אחרות הנוגעות למומים שונים, גם אם הן עשויות להיראות מתאימות יותר במקרה של בן-שימול. השופט דחה גם את הטענה כי תקנה 11(ב) לתקנות הנכות מאפשרת התאמה בעניינו של בן שימול, שכן הוועדות הרפואיות לא קיבלו את טענתו בדבר חוסר האפשרות להשתמש בתותבת. יתר על כן, המשיב כבר העניק לבן שימול סיוע כספי נוסף בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות. לפיכך, נשמרה הקביעה הקיימת של אחוזי הנכות שלו. השופטת דורנר והשופטת אנגלרד הסכימו עם פסק הדין, והדגישו את חשיבות החלת התקנות ככתבו וכלשונן, תוך השארת מקום לחריגים אפשריים שאינם רלוונטיים במקרה זה.