המ"ש 10784-11-25

תקציר

**ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין בתיק המ"ש 10784-11-25 בן סימון נ' מדינת ישראל ואח'** **מבוא** פסק הדין עוסק בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תנועה, כאשר ההרשעה בוצעה בהיעדר הגנה בשל אי-תשלום הדו"ח. הדיון מתמקד בשאלות מהותיות ופרוצדורליות הנוגעות להגשת בקשה להישפט לאחר חלוף המועדים הקבועים בחוק, בחינת סיבות לאי-קבלת הודעת התשלום, ובחינת טענות לעיוות דין. **הרקע העובדתי והטענות העיקריות** * **העבירה:** נהיגה במהירות מופרזת, שתועדה בצילום. * **הטענה המרכזית של המבקש:** המבקש לא קיבל את הודעת התשלום (הדו"ח), ובשל כך לא ידע על הרשעתו עד שקיבל מידע ממרכז הגבייה ומשרד הרישוי. נטען כי אישור המסירה אינו תקין, וכי דבר הדואר חזר בציון "לא ידוע במען". כמו כן, המבקש טען לנסיבות אישיות – טיפול באביו הנכה – שיש בהן כדי להסביר את אי-הטיפול בדו"ח. * **טענות המשיבה:** אישור המסירה חזר בציון "לא נדרש" (ולא "לא ידוע במען" כפי שטען המבקש). הודעת התשלום נפרעה ביום 27.10.24, דבר המעיד על הרשעה חלוטה והגשת הבקשה בשיהוי. * **הליך:** המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להישפט. בית המשפט דן בבקשה תוך התבססות על הוראות החוק ופסיקה רלוונטית. **ניתוח משפטי - עקרונות וחידושים** 1. **המסגרת הנורמטיבית – סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (חסד"פ):** * הסעיף מאפשר לבית המשפט, במקרים מסוימים, להאריך את המועד להישפט גם אם הוגשה הבקשה באיחור. * האפשרויות להגשת בקשה באיחור הן: * התקיימות התנאים לפי סעיף 229(ה) לחסד"פ – הגשת הבקשה מיד לאחר הסרת המניעה, כאשר המניעה לא הייתה תלויה במבקש. * "נימוקים מיוחדים" שיפרט בית המשפט בהחלטתו. 2. **השיקולים להארכת מועד להישפט (פסיקה):** * בית המשפט מפנה לפסיקה רלוונטית, ובפרט להחלטות בעניין "אלדן" ו"סאלם", אשר מפרטות את השיקולים הרלוונטיים. * **שני תנאים עיקריים:** * **נימוק של ממש לאי-התייצבות:** על המבקש להוכיח שהייתה סיבה מוצדקת לאי-הגשתו במועד. שכחה גרידא, גם אם בתום לב, אינה מספיקה. טעויות משרדיות או חוסר תשומת לב אינם מצדיקים אי-הופעה. * **חשש לעיוות דין:** גם אם אי-ההתייצבות נבעה משכחה, אם מוכיח המבקש שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין – כלומר, אם תוצאת המשפט הייתה יכולה להיות שונה עקב הפגם בהליך – יש להיעתר לבקשה. המבחן הוא אם נפל פגם פרוצדורלי חמור שיש בו פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה. 3. **הלכת "סאלם" – אי-קבלת זימון בדואר:** * כאשר דו"ח או הזמנה נשלחים בדואר רשום לכתובת הרשומה במשרד הפנים, לא תעמוד למבקש, ככלל, טענה לאי-קבלת הזימון, גם אם עבר למקום מגורים אחר מבלי לעדכן כתובת. * טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר דורשות תמיכה ראייתית ממשית. * בלבול או שכחה של מועד הדיון אינם נחשבים כסיבה מוצדקת, אלא אם כן עולה חשש לעיוות דין. * טענות לחוסר אפשרות לקבל דבר דואר (שהייה בחו"ל, אשפוז וכו') דורשות תימוכין במסמכים. 4. **מהות עיוות הדין:** * הפסיקה מדגישה כי טענות כלליות וסתמיות בדבר עיוות דין, ללא תשתית ראייתית, אינן מספיקות. * יש להציג שיקולים כבדי משקל, הנתמכים בראיות, אשר יש בהם פוטנציאל לשינוי התוצאה. * די בהכחשת העבירה כשלעצמה או העלאת טענה שמישהו אחר נהג ברכב, ללא פירוט נסיבות, אינם מקימים בהכרח חשש לעיוות דין. (דוגמה: התצהיר בעניין סמארה שלא פירט נסיבות). 5. **הסבת הדו"ח – סעיף 27ב לפקודת התעבורה:** * המבקש טוען כי דודו נהג ברכב. סעיף זה מאפשר לבעל הרכב להוכיח מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה. * בית המשפט מציין כי גם אם היו ליקויים באישור המסירה, אין בכך כדי להסביר את הגשת הבקשה למעלה משנה לאחר פירעון הודעת התשלום. 6. **השלכות פירעון הודעת התשלום – סעיף 229(ח) לחסד"פ:** * **הלכה מרכזית:** תשלום קנס על דו"ח תנועה מהווה "הודאה באשמה" בפני בית המשפט. בכך, הופך התשלום להרשעה חלוטה, וחל עליו הדין של "חזרה מהודיה" לפי סעיף 153(א) לחסד"פ. * **חידוש/הבהרה:** בית המשפט המחוזי בעניין גולובנציץ (המוזכר בפסק הדין) קובע כי הגבלת תשעים הימים להודעה על רצון להישפט אינה חלה עוד על מי ששילם את הדו"ח. חל עליו סעיף 229(ח), והוא נחשב כמי שהודה. * **חזרה מהודיה:** כדי לחזור מהודיה (תשלום הדו"ח), יש צורך ב"נימוקים מיוחדים שיירשמו". * **פסיקה מחמירה:** טענות של טעות, היסח הדעת, אי-הבנה של משמעות התשלום, או טענות דומות, לא התקבלו בפסיקה כמקימות "נימוקים מיוחדים" המצדיקים חזרה מהודיה. 7. **הפסיקה הרלוונטית (הדגשת החידושים והעקרונות):** * **עניין אלדן (רע"פ 602/23):** קובע את דמיון השיקולים בבקשה להארכת מועד להישפט לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. מדגיש את שני התנאים: נימוק ממשי או עיוות דין. * **עניין סאלם (רע"פ 8427/17):** מרחיב לגבי אי-קבלת זימון בדואר, וכן לגבי מהות עיוות הדין. מדגיש את הצורך בתשתית ראייתית ולא בטענות סתמיות. * **עניין יניב דב חיים קליין (רע"פ 2340/15):** בחינת תוכן אישורי מסירה. * **עניין נועם שמואל זיני (עפת (ב"ש) 25448-05-22) ועניין אהד דרייפוס (עפת (ת"א) 47331-02-16) ועניין לב שניידר (עפת (חי') 48179-03-18):** דוגמאות לפסיקות שונות של בתי משפט מחוזיים בנוגע לאישורי מסירה. * **עניין חאטר (רע"פ 2304/19):** מאשר כי תשלום הדו"ח רואים אותו כהודיה במיוחס. * **עניין גולובנציץ (עפת (חי') 24804-06-24):** קובע את הקשר בין תשלום הדו"ח לדין של חזרה מהודיה, ומבהיר כי מדובר ב"נימוקים מיוחדים". **יישום על המקרה הנדון והחלטת בית המשפט** * **שיהוי ופירעון הדו"ח:** בית המשפט קבע כי טענת המבקש בדבר חוסר ידיעה אינה מתיישבת עם העובדה שהודעת התשלום נפרעה ביום 27.10.24. המבקש לא הציג אסמכתא לכך שרק ביום 7.11.25 נודע לו על החוב. * **אישור המסירה:** אף אם היו ליקויים באישור המסירה, פירעון הדו"ח ללא הסבר נוטל מהות מטענותיו של המבקש בנוגע לאי-קבלתו. * **עיוות דין:** טענת המבקש בדבר נהיגת דודו ברכב אינה מפורטת דיה. לא הובהר כיצד זוכר הדוד שנהג ברכב למעלה משנתיים לאחר האירוע, והאם נכותו (100%) או נכות אביו רלוונטיות לנסיבות הנהיגה. בהתאם לפסיקה, טענות אלו אינן מקימות בהכרח חשש לעיוות דין. * **תשלום הדו"ח כ"הודיה":** בית המשפט קבע, בהתאם להוראות סעיף 229(ח) לחסד"פ והפסיקה (עניין גולובנציץ), כי תשלום הדו"ח מהווה הודאה והרשעה חלוטה. מאחר שהמבקש לא הציג "נימוקים מיוחדים" המצדיקים חזרה מהודיה, ולא הועלתה כל טענה מטעמו בנוגע לפירעון הדו"ח, אין מקום לקבל את הבקשה. **מסקנה** בית המשפט דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט. הסיבות העיקריות הן: 1. **הגשת הבקשה בשיהוי ניכר,** כאשר העובדה שהדו"ח נפרע סותרת את טענת אי-הידיעה. 2. **חוסר ב"נימוקים מיוחדים"** המצדיקים חזרה מהודיה, אשר התגבשה עם תשלום הדו"ח. 3. **אי-ביסוס מספק של טענות לעיוות דין,** הדורשות תשתית ראייתית ולא טענות כלליות. 4. **הלכת "סאלם"** בנוגע לאי-קבלת זימון בדואר, כאשר טענות אלו לא נתמכו בראיות מספיקות. פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמידה במועדים הקבועים בחוק, את הנטל המוטל על המבקשים להאריך מועדים או לבטל החלטות שניתנו בהיעדרם, ואת ההשלכות המשפטיות של תשלום קנס על דו"ח תנועה.