ת"א 14725-06-16

תקציר

המבקש, אשר שכר שתי חנויות מבעל המקרקעין של המשיב, הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהמשיבה לפנות אותו מהחנות הגדולה מבין השתיים, המכונה לעתים קרובות החנות הישנה, ולמנוע מהם להשכיר את החנות הקטנה יותר, המכונה החנות החדשה, לצדדים שלישיים או לבצע בה שינויים כלשהם. המבקש טען כי קיימת לו זכות שעבוד על החנות הישנה וכי די בקיומו של הסכם שכירות לחנות החדשה כדי ליתן את צו המניעה. המשיב טען כי המבקשת לא עמדה בתנאים שנקבעו בהסכם השכירות של החנות החדשה, כי המבקשת לא שילמה את דמי השכירות המגיעים לה וכי הבקשה לצו המניעה הוגשה באיחור. בית המשפט מצא כי יש לדון בטענות המבקשת ביחס לחנות הישנה בהליך אחר ולהתמקד בבקשה למנוע מהמשיבה להשכיר את החנות החדשה. השופטת ציינה כי על מנת שבית המשפט ייתן צו מניעה זמני, על המבקש להביא ראיות לכאורה לעילת תביעה, להוכיח כי צו המניעה היה נחוץ, ולהראות כי אי מתן צו המניעה יגרום לנזק בלתי הפיך. השופט הדגיש כי צווי מניעה זמניים הם סעדים מן היושר המחייבים את בית המשפט לשקול יסודות נוספים, לרבות תום ליבו של המבקש. באשר לסיכויי ההצלחה ציינה השופטת כי בפני המבקש עמדו קשיים משמעותיים בהוכחת טענתו בנוגע לחנות החדשה, בעיקר משום שתקופת השכירות הסתיימה והמבקש לא עמד בתנאים להארכתה. טענת המבקש כי ניתן לראות במכתב בא כוחו הודעה על כוונתו להאריך את חוזה השכירות נמצאה בלתי מספקת, שכן התשלומים הנדרשים לא בוצעו. השופט גם פקפק בטענות המבקש בנוגע לגובה הנזקים שנגרמו לו ולאחריות הצדדים לחוסר יכולתו של המבקש לעבור לחנות החדשה. זאת ועוד, הדגישה השופטת את מאזן הנוחות, וציינה כי ניתן לפצות את נזקי המבקש כספית וכי מניעת השכירת החנות החדשה על ידי המשיב תגרום להם נזק גדול בהרבה. עוד קבעה השופטת כי המבקש השתהה בהגשת הבקשה וכי שיהוי זה משקלל כנגד מתן צו המניעה, מה גם שהמבקש לא פעל בדחיפות המצופה ממי שבאמת ובתמים נזקק לסיוע משפטי דחוף. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את הבקשה לצו מניעה זמני, ביטל את הצווים הזמניים שהיו בתוקף והורה למבקש לכסות את הוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.