ת"פ 22024-05-16

תקציר

השופטת, גילת שלו, פותחת ומציינת כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. הנאשם מודה בגרימת מותו של המנוח בכך שכיוון לעברו אקדח, לחץ על ההדק ושחרר כדור שפגע בפניו. עוד מוסכם כי הנאשם לא רצה בתוצאה הקטלנית ולא היה אדיש כלפיה, וכי בעת האירוע סבר כי האקדח היה פרוק. עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם מעשיו של הנאשם מהווים עבירה של הריגה או גרימת מוות ברשלנות. השופט משרטט את ההגדרות המשפטיות של הריגה והריגה ברשלנות, התלויות ביסוד הנפשי של העבירה. הריגה דורשת פזיזות, הכוללת הן אדישות והן קלות דעת כלפי האפשרות לגרום לתוצאות המעשה. הריגה רשלנית, לעומת זאת, דורשת רק רשלנות, שהיא חוסר מודעות למהות המעשה או לאפשרות תוצאותיו. השופט דן בפסיקה הנוגעת לשתי העבירות ובמבחן הסובייקטיבי של פזיזות, המחייב את הנאשם לצפות בפועל את האפשרות הריגת המנוח. מקרים קודמים הראו כי לנסיבות האירוע ולמהימנות הסברו של הנאשם ניתנת משמעות רבה בקביעת היסוד הנפשי. בהמשך פונה שלו לעובדות המקרה הספציפיות ומציין כי מצופה מהנאשם, כשוטר מג"ב, להיות מודע לסכנה הטמונה בנשק ולאמצעי הזהירות הנדרשים בשימוש בו. עם זאת, הסכמת הצדדים כי הנאשם סבר שהאקדח פרוק יוצרת פער ראייתי שלא ניתן למלא ללא עדותו של הנאשם או ראיות נוספות. בעוד התביעה טוענת כי אמונתו של הנאשם אינה סבירה, השופט מציין כי התביעה עצמה החליטה שלא להציג ראיות להפרכת טענה זו וכי הליקוי הראייתי צריך לפעול לטובת הנאשם. השופט שוקל גם את טענת הנאשם כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית משום שביצע את המעשה מתוך הבנה מוטעית של העובדות – קרי, שהאקדח היה פרוק. בעוד שהגנה זו ישימה להלכה, אין די ראיות כדי להכריע בשאלת כנותה או סבירותה של טעותו של הנאשם, מלבד העובדה שהתביעה לא הפריכה אותה במידה מספקת. בהמשך מתייחס השופט לדוקטרינת ההגנה מפני צדק, אותה ניתן להפעיל כאשר הליך פלילי עומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. במקרה זה, נסיגת התביעה מהסדר טיעון שהוצע לנאשם, לאחר פרק זמן משמעותי, נחשבת בלתי סבירה ומתעלמת מהפגיעה באינטרס הציפייה של הנאשם ובאינטרס אמינות השלטון. עם זאת, השופט מציין כי התנהלות התביעה לאחר מכן, לרבות הגשת כתב אישום על סמך עובדות מוסכמות ומתן אפשרות לנאשם להציג את טיעוניו בפני בית המשפט, היא הוגנת ואינה יכולה להצדיק את ביטול כתב האישום. לאור השיקולים דלעיל, שלו מגיע למסקנה כי הרשעה בהריגה אינה ראויה. במקום זאת, יש להרשיע את הנאשם בעבירה הפחותה של גרימת מוות ברשלנות. החלטה זו מתבססת על מספר גורמים: הסכמת הצדדים לגבי אמונת הנאשם כי האקדח היה פרוק, הפער הראייתי שנוצר בעקבות מעשיו של הנאשם עצמו, סברה הראשונית של התביעה כי מדובר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ההבדל המשמעותי בעונשי המקסימום לשתי העבירות, וחוסר הסבירות של נסיגת התביעה מהסדר הטיעון. בסופו של דבר, השופט פוסק כי מעשיו של הנאשם נופלים לקטגוריה של הריגה ברשלנות וקובע הרשעה בהתאם.