בש"פ 410/10

תקציר

מדובר בפלסטיני תושב השטחים שהואשם בניסיון אונס, ניסיון שוד ושהייה בלתי חוקית בישראל. המשיב נפגש לכאורה עם המתלוננת בת ה-77 כדי לתקן את דירתה בירושלים והחליט לשדוד אותה לאחר שנודע לו שיש ברשותה סכום כסף גדול. ביום האירוע ביקר המשיב בדירתו של המתלונן והוזמן להיכנס. לטענת התביעה, המשיב תקף והכה את המתלוננת, ניסה לאנוס אותה ונמלט לאחר שלא הצליח למצוא כסף. פציעותיו של המתלונן צולמו בתחנת המשטרה. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשת התביעה למעצרו של המשיב, וקבע כי אין די ראיות לביסוס האישומים. בית המשפט הטיל ספק במהימנות עדותה של המתלוננת ושל שכניה, והצביע על חוסר עקביות ועיכובים בהודעותיהם. התביעה ערערה וטענה כי פסיקות הערכאה הנמוכה יותר אינן פוגעות בכוחן המשפטי של הראיות. ערכאת הערעור הסכימה לכך, וקבעה כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן מוצדקות בשלב מקדמי זה. בית המשפט ציין כי אין זה סביר שהמתלוננת תפברק סיפור כה מורכב וכי ניתן לייחס את הסתירות בדבריה להשפעה הפסיכולוגית של האירוע. זאת ועוד, בית המשפט לערעורים קיבל כי גרסת המתלוננת לאירועים, יחד עם עדויות השכנים, היוו ראיה מספקת מבחינה משפטית לניסיון השוד והתקיפה המינית. גם צילומי פציעתה של המתלוננת תמכו בגרסתה לאירועים. באשר למסוכנות, בית המשפט מצא כי אופי העבירה, המכוונת כלפי קשישה פגיעה בביתה, יחד עם הטענה לתקיפה מינית, מהווים סיכון ברור. סיכון זה, יחד עם מעמדו של המשיב כתושב השטחים, הצדיקו את מעצרו עד תום ההליכים למניעת בריחה. הערעור התקבל, והמשיב יישאר במעצר לאורך כל המשפט. ההחלטה לשחרר את המשיב בערבות, כפי שהורה בית המשפט המחוזי, בוטלה אפוא.