ע"א 4183/20

תקציר

במחלוקת משפטית שכללה מספר ערעורים, התייחס בית המשפט לתחולתם ולחוקיותם של הסכמים הקשורים לדירות יוקרה והיטלים נלווים. בתחילה הוצעה פשרה אך לבסוף נדחתה על ידי המשיבים, מה שגרם לבית המשפט להמשיך בפסיקה משפטית. הסוגיה העקרונית נסובה סביב השאלה האם פסקי דין חדשים, המכונים "הלכה", חלים רטרוספקטיבית. בהסתמך על פסיקות קודמות, בית המשפט שב ואישר כי פסיקות כאלה חלות על מקרים קודמים, אלא אם כן נסיבות חריגות מצדיקות אחרת. במקרה זה, פסק הדין בעניין דירות יוקרה התכוון לחול באופן רחב על הסכמי עבר ועתיד, תוך שימת דגש על הכרעה שיפוטית עקרונית בעלת השלכות מרחיקות לכת. בית המשפט מצא כי ההסכמים המדוברים הפרו הוראות חוק כופות בכך שגבו תשלומים שלא כדין ולכן נחשבו בלתי חוקיים ומבוטלים. למרות הסתמכותם הלגיטימית של המערערים על הסכמים אלה, קבע בית המשפט כי אין באפשרותו לאכוף חוזים בלתי חוקיים. משכך, בעוד שהחוזים בוטלו, התיר בית המשפט למערערים להגיש תביעות כספיות נפרדות לתבוע פיצויים או השבה. חרף ההכרה בחוסר תום הלב של המשיבים בעיכוב ובאכיפה בלתי עקבית של הסכמים דומים, העדיף בית המשפט את היושרה השיפוטית והחוקיות על פני אכיפת חוזה בלתי חוקי הכרוך בהסכמי היטל ציבור פסולים. פסק הדין איפשר למערערים אפשרות לפנייה משפטית נוספת אך בגבולות אמות מידה משפטיות וחוזיות, תוך הדגשת ההפרדה בין אכיפת חוזים בלתי חוקיים לבין חתירה לסעדים צודקים לצדדים הנפגעים.