בג"צ 6300/93

תקציר

עניינה המרכזי של עתירה זו הוא ההכרה במוסד להכשרת תובעים רבניים כמוסד חינוכי, שתלמידיו המסיימים את לימודיהם יוכלו לשמש כתובעים רבניים מורשים. העותרת, המנהלת מוסד כזה, ביקשה הכרה מבית הדין הרבני הגדול שנתיים לפני הגשת העתירה, אך בקשותיה נותרו ללא מענה. רק לאחר הגשת העתירה קבע בית המשפט את הקריטריונים להכרה במוסד חינוכי. הקריטריונים נתפסו על ידי העותרת כבלתי סבירים ונועדו להפלות לרעה את תלמידי המכון שלה. בג"ץ קבע כי מחדלה של הרשות המינהלית – שר הדתות – לקבוע את הקריטריונים לתקופה כה ארוכה (שנתיים וחצי) מהווה פגם. עוד קבע בית המשפט כי חלק מהקריטריונים אינם סבירים, ובהם הדרישה ללימודים יומיים רצופים, והורה על תיקונם. בית המשפט קיבל את טענת העותרת כי השינויים שנעשו בתוכנית הלימודים ובפריסת הבחינות נעשו בחוסר תום לב, וקבע כי תכנית הלימודים הישנה תחול על תלמידים שכבר החלו את לימודיהם, ואילו החדשה תחול על תלמידים עתידיים. באשר להליך הבחינה, מצא בית המשפט כי שיעור הכישלון המסיבי של תלמידי העותר בהשוואה להצלחות קודמות, לצד השיהוי הבלתי מוסבר בטיפול בעניינו של העותר, מצדיקים בחינה מחודשת של המבחנים. לפיכך הורה בית המשפט לאפשר ל-21 התלמידים שלא עברו את הבחינות לחזור עליהן במועד מאוחר יותר. לבסוף, קבע בית המשפט כי מן הראוי שהרשות המינהלית תיוועץ על ידי שופטי בית הדין הרבני הגדול בקביעת ההכרה במוסדות חינוך ורישוי תובעים רבניים, אך יש להשאיר את הסמכות בידי הרשות המינהלית עצמה. לפיכך דחה בית המשפט את טענת העותר כי לא היה מקום להעביר את הסמכות לבית הדין הרבני הגדול.