דב"ע לו/8 - 2

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורו של תובע שתבע את מדינת ישראל בגין תשלום "שכר", פדיון חופשה ופיצויים בגין הלנת שכר בעת שירותו כלוחם בשירות קבע בצה"ל. בית המשפט קבע כי למונח "עובד", במקרה זה, יש משמעות משפטית השונה ממובנו הרגיל ואינה תלויה בתכלית פרשנות החוק. במקרה זה, כוונת המחוקק מאחורי חוק הגנת השכר הייתה להבטיח תשלום במזומן לעובדים במועד, והחוק מניח כי המונחים "עובד" ו"מעביד" נושאים את משמעותם המשפטית הרגילה. מערכת היחסים בין המדינה לחייליו אינה נחשבת ליחסי עובד מעביד, אלא למעמד מיוחד הקבוע בדיני השירות בצה"ל. מעמד זה יוצר זכויות וחובות שונות מאלה הנובעות מיחסי עובד מעביד. יתר על כן, פסק הדין בבג"ץ 279/72, שקבע כי חיילים אינם נחשבים לעובדים, מוכר כנכון ומחייב. דעת הרוב מדגישה כי יחסי עובד מעביד הם חוזיים באופיים, ובמרכזם עבודה תמורת שכר, אשר נעדר במקרה של שירות צבאי חובה. במקום זאת, השירות הצבאי יוצר מעמד ייחודי עם חובות וזכויות נפרדות. רכיב השכר בשירות הצבאי מכונה "שכר חיילים" וניתן להסדיר אותו מבלי להפעיל את חוקי העבודה החלים על עובדים אזרחיים. לפיכך הערעור נדחה ללא הוצאות, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעת התובע. פסק דין זה מתבסס על ההקשר המשפטי הספציפי בישראל ועל אופיו הייחודי של השירות הצבאי.