עפמ"ק 31946-01-19

תקציר

פסק הדין מקבל את ערעורה של המערערת, המבטל את צו ההריסה של מבנה שהיא טוענת לבעלות עליו. השופט פוסק לטובת המערער על סמך שתי נקודות מרכזיות. ראשית, באשר לזכות העמידה, הביאה המערערת ראיות מספיקות לזיקתה למקרקעין, לרבות ראיות תיעודיות להסכם חכירה ל-99 שנים עם מינהל מקרקעי ישראל, ובכך מקיימת את דרישת זכות הערעור. שנית, באשר לתנאים לצו הריסה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, מסכים השופט עם המערער כי לא ניתן לצפות באופן סביר כי הבניין הנדון, שקדם למדינת ישראל ונבנה על ידי נפקדים, יקבל היתר בניה. זאת ועוד, השופט מציין כי השיהוי המשמעותי של המשיב בהגשת בקשה לסעד לפי חוק התכנון והבניה, יחד עם זיקתו הנטענת של המערער למקרקעין, מעמידים את צו ההריסה בספק. השופט מדגיש כי הריסה צריכה להיות המוצא האחרון ויש לקיימה רק בהתקיים כל התנאים לפי סעיף 239. מאחר שהתנאי הראשון - הוכחת בנייה בלתי מורשית - אינו מתקיים, הערר מתקבל, וצו ההריסה מבוטל.