עפ"ת 12820-07-10

תקציר

עמדת המשיב היא כי יש לדחות את הבקשה מאחר שבעניינו של המערער לא מתקיימים אף אחד מהתנאים הקבועים בחוק לפסיקת הוצאות משפט. מנגד, טוענת המערערת כי המכשיר שבדקו אכן נרכש באופן פרטי על ידי מתנדבים וכי לא היה כל ניסיון להסתיר את החומר הטכני הקשור אליו. עוד מוסיף המערער כי המכשיר המדובר רק נותן אינדיקציה לשכרותו של נהג ואינו מבסס כל ראיה לעבירה. סעיף 80 לחוק העונשין קובע כי בית המשפט רשאי להורות לאוצר המדינה לשלם את הוצאותיו של הנאשם אם לא היה בסיס להאשמה או אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. על הנתבע להוכיח כי תנאים אלה מתקיימים בעניינו. מאחר שהמערער הורשע בבית המשפט הפרוצדורלי וההרשעה בוטלה רק בערעור, לא ניתן לומר כי הזיכוי היה צפוי, ועל כן לא מתקיימת הדרישה הראשונה. לגבי הדרישה השנייה, לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי פיצוי ושיפוי. בית המשפט העליון דן בפרשת טוויל והדגיש את הצורך באיזון בין זכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי. במקרה דנן, הגם שהתנהלות המשטרה הייתה פסולה ונפלו פגמים בכתב האישום, נסיבות זיכויו של המערער אינן מצדיקות פיצוי. הזיכוי נבע בעיקר מכשלים טכניים ומהיעדר קשר סיבתי בין הפגמים לבין סירובו של המערער להיבדק. זאת ועוד, הקשיים בצילום החומר הטכני הקשור למכשיר נבעו מטעות אנוש ולא פגעו בעניינו של המערער. המשפט התנהל בקצב סביר, ומעשיו של המערער עצמו הביאו לעיכובים מיותרים. יתר על כן, בית משפט קמא מצוי בעמדה טובה יותר לשפוט את נסיבות הבקשה; לפיכך, התערבות במסקנותיה מוצדקת רק במקרים מיוחדים. אין סיבות מיוחדות כאלה במקרה זה לסטות מהנורמה. לפיכך, יש לדחות את הערעור. זו הייתה החלטה פה אחד.