רת"ק 32411-12-24

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב השאלה האם הליכי גבייה פסיבית בגין חוב שנצבר לפני פסק דין מסוים מתיישנים עם הזמן אם לאו. המבקשת טוענת כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות של החוב ממועד פסק הדין, ואילו המשיבה סבורה כי יש לקיימה באופן פרטני. על פי החוק, טענת התיישנות היא תביעה פרוצדורלית, הפועלת כמנגנון הגנה, וניתן להעלותה רק במסגרת זמן מסוימת. פסיקה קודמת קבעה כי חייב יכול להעלות טענת התיישנות בתגובה להליכי גביית חובות פעילים. הרכב שופטים מורחב, בפרשת סלומון, קבע כי עיקרון זה חל גם על הליכי גבייה פסיבית, כלומר רשויות מקומיות אינן יכולות לדרוש פירעון חובות שאבד עליהם הכלח כתנאי למתן תעודת היעדר חובות. עוד קבעו השופטים כי החלטה זו תחול רק על חובות שנצברו לאחר מועד מתן פסק הדין. המקרה הנוכחי בוחן את השלכותיו של פסק דין זה על חובות שחורגים מתחום פסק הדין בעניין סלומון. בית המשפט קובע כי חלוף שבע שנים מאז פסק דין סלומון מייתר חובות אלה, והרשויות המקומיות אינן יכולות ליהנות מהליכי גבייה פסיבית לפירעוןם. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את טענות העירייה בדבר הסתמכות על נוהלי גביית חובות קודמים ועל איחור לכאורה בהגשת תביעת המשיבה. פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, לטובת המשיבה, מתקבל, ובקשת רשות הערעור נדחית.