פש"ר 225/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שתי עסקאות שביצעה חברת מגדלי השמש, מכירת שתי דירות במחיר נמוך משווי השוק שלהן, אותן מבקש כונס הנכסים לבטל. המבקשים, שהם בעלי השליטה בחברה ובני משפחותיהם, טוענים כי יש לדחות את הבקשה לביטול העסקאות משום שהיא כפופה להתיישנות. מכירת הדירה התרחשה בשנת 1994, למעלה מתשע שנים לפני הגשת הבקשה, ולטענת המבקשים, העסקאות היו פתוחות וידועות לכל הגורמים בחברה. לפיכך, הם טוענים, תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל ממועד ביצוע העסקאות, ולא ממועד מינוי הכונס בשנת 1997. כונס הנכסים טוען, לעומת זאת, כי ידיעת בעלי תפקידים מסוימים בחברה על העסקאות אינה מהווה ידיעה כללית, מה גם שרוב בעלי התפקידים היו מקורבים למבקשים ולא היה להם תמריץ לחשוף את העסקאות. כמו כן, הכונס טוען כי פרטי העסקאות לא נחשפו במלואם, והאישורים שהתקבלו התבססו על מידע שגוי. באשר לטענת המבקשים, כי יש לראות בידיעתו של הבנק את העסקאות כידיעת כונס הנכסים, מסכים השופט כי בדרך כלל, מודעות של נושה מובטח עשויה להביא לתחילתה של תקופת ההתיישנות. עם זאת, במקרה זה לא הוכיחו המבקשים כי הבנק ידע או יכול היה לדעת על מהות העסקאות והשלכותיהן. השופטת מדגישה כי המבקשים אינם יכולים ליהנות מהסתרתם את טיבן האמיתי של העסקאות. בנוסף, השופטת מציינת כי ליווי הבנק בפרויקט אינו מרמז על כך שחלה עליו חובה לבחון כל עסקה, במיוחד כאשר החברה הייתה רווחית, והמבקשים הציגו מצג שווא לגבי האישורים שקיבלתם העסקה. השופטת מתייחסת גם להגשה מאוחרת של הסכם משולש שנועד להראות את מעורבות הבנק בניהול החברה. השופט מוצא כי אין זה ראוי שהמסמך הוגש ביום הדיון, אך בכל זאת בוחן אותו. השופט מגיע למסקנה כי בנסיבות מקרה זה, לא ניתן לייחס לכונס הנכסים את ידיעת הבנק לצורך תחילת תקופת ההתיישנות וכי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. בקשת הדחייה נדחית, והמשיבים נדרשים לשלם את הוצאות הכונס ושכר טרחת עורך דין.