ע"א 459/79

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך רכושי על שלוש דירות במזרח ירושלים. המערערים, שהיו בעלי הדירות, ביקשו לפנות את המשיבים, שהיו הדיירים. התיק הגיע לבית המשפט העליון לאחר שהערכאות הנמוכות יותר פסקו נגד המערערים. בית המשפט העליון פסק גם נגד המערערים, ואישר את פסקי הדין הקודמים. השאלה המרכזית הייתה האם המשיבים החזיקו בנכסים כדין. בית המשפט בחן את שורת החוזים לפי הדין הירדני שבאמצעותם תבעו המשיבים את זכותם בדירות. נמצא כי לממונה הירדני על נכסי אויב הייתה סמכות להשכיר את הדירות לשר הבינוי והשיכון הירדני, גם אם הנכסים הספציפיים לא הוקנו לו בעת כריתת החוזה. זאת, על בסיס ההנחה כי רשויות ציבוריות פועלות כדין, אותה החיל בית המשפט על ממשלת ירדן. בנוסף, ערער בית המשפט על טענת המערערים כי חוזי החכירה טעונים רישום לפי הדין הירדני, וציין כי נטל ההוכחה מוטל על המערערים, והם לא הביאו ראיות מספיקות. דעת הרוב, שניתנה על ידי הנשיא מ' לנדוי, הדגישה כי טענות המערערים התבססו על כניסה שלא כדין, ומאחר שהמשיבים נכנסו לנכסים כדין, לא ניתן לערער על חזקתם. השופט מ' אלון והשופט מ' בייסקי הסכימו עם דעת הרוב. פסק הדין אישר אפוא את זכות החזקה של המשיבים והורה למערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך 5,000 ₪.