ע"א 16/49

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב שטר חוב של -. 25 לירות ישראליות חתומות בידי המשיב, יוחנן שמטרלינג, לבקשת אשת המערער, יוליה אלברנס. השטר ניתן בתמורה להשכרת חנות שהושכרה למשיב על ידי יוליה. לאחר שהחנות הפכה לבלתי נגישה עקב הסכסוך המתמשך, סירב המשיב לפרוע את השטר במועד הפירעון שלו, 15 בפברואר 1948. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי מפסק דין של בית משפט השלום שהורה למשיבה לשלם סכום יחסי מדמי השכירות עבור התקופה שבה הייתה החנות נגישה. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דין השלום והחזיר את התיק למשפט חוזר. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. השאלות המשפטיות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט העליון היו האם המשיב יכול לטעון הגנות כנגד המערער כי יכול היה לטעון כנגד יוליה, המחזיקה הראשונה של השטר, והאם המשיב היה פטור מתשלום דמי שכירות לאחר שהחנות הפכה לבלתי נגישה. בית המשפט העליון קבע, כי מאחר שהמערער ניהל את עסקי השכירות והיה קשור קשר הדוק לחוזה השכירות, המשיב יכול לטעון כנגדו את אותן הגנות שהיו לו כלפי יוליה. עוד קבע בית המשפט, כי אין צורך שהמשיב יוכיח כי החנות נהרסה, וכי שופט השלום רשאי לפסוק, על יסוד ידוע לכל, כי החנות אינה נגישה. יתר על כן, פסק דין קודם, פלוודמה, שעליו הסתמך שופט השלום, נמצא לא תקין ולא מחייב. מאחר שהמשיב לא הגיש ערעור שכנגד, דן בית המשפט גם בשאלה האם הוא יכול לפסוק בעניין מבלי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי. נקבע כי מאחר שהמערער לא התנגד ואין צורך בראיות נוספות, בית המשפט העליון יכול לפסוק בעניין עצמו ללא ערעור שכנגד. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי המשיב פטור מתשלום דמי שכירות לאחר שלא ניתן היה לגשת לחנות. לפיכך, הערעור נדחה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל במידה שהורה על משפט חוזר, ופסק דינו של בית משפט השלום התקבל.