ת"א 26185-10-09

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב שני הסכמים – הסכם מכר והסכם שותפות – שנחתמו בין התובעת, ריהן, לבין הנתבעת, השבב. שני הצדדים הסכימו כי הסכמים אלה, אף שהם נפרדים, הם חלק מעסקה כוללת. השבב טען כי העסקה פוצלה באופן מלאכותי לשני הסכמים לצורכי תכנון מס וכי הסכם השותפות לא היה קיים ללא הסכם המכר. מנגד, ריחן טען כי הפילוג היה אמיתי ושיקף את כוונות הצדדים. בית המשפט בחן את טיבם של ההסכמים ומצא כי מדובר בשתי עסקאות נפרדות בעלות שיקולים נפרדים. הודגש כי כוונת הצדדים בעת עריכת ההסכם הייתה מכרעת, ובית המשפט פירש את ההסכמים על פי הנסיבות וחוות דעת הצדדים. הסכם המכר כלל העברת מחצית מהזכויות של צ'יפ בחלקת קרקע לידי ריחן תמורת תשלום של 550 אלף דולר, כאשר הסכם השותפות הסדיר את היבטי השותפות והעניק לריהן זכויות ניהול בלעדיות בתחנת הדלק שתוקם על הקרקע. בית המשפט קיבל את טענתו של ריחן כי התמורה בגין המכירה לא פוצלה באופן מלאכותי וכי לכל הסכם היה רציונל מסחרי שונה. כמו כן, בית המשפט התייחס להליכים משפטיים קודמים של הצדדים, בהם התייחסו להסכמים כאל ישויות נפרדות, מה שתומך בעמדתו של ריחן. בהמשך לתנאי ההתליה שנקבעו בהסכם המכר, בחן בית המשפט את הסוגיה השנויה במחלוקת של הארכת התקופה המותנית לקבלת היתרי בנייה. ההסכם קבע תחילה תקופה של 12 חודשים, עם זכותה של ריהאן להאריך אותו פעם אחת. בית המשפט מצא כי הצדדים התכוונו במקור להארכה קצרה ולא להארכות מרובות, והסכמת השב"כ להודעת ההארכה הראשונה אישרה זאת. לפיכך פסק בית המשפט לטובת ריחן, והתיר הארכה שנייה של תנאי ההשעיה ב-12 חודשים נוספים. היא מינתה כונס נכסים כדי להקל על תהליך הבקשה להיתר. בנוסף, התייחס בית המשפט לסעד הכספי המבוקש על ידי ריחן, אשר נפל בסמכותו של בית משפט השלום, ולפיכך הוא נדחה. התביעה התקבלה חלקית, והתביעה שכנגד נדחתה. ריחן נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 200,000 ₪ מהנתבע ומהתובעים שכנגד.