ת"א 29209-02-20

תקציר

השופטת דחתה את התביעה שהגישו התובעות, ליאת וסיגל, נגד הנתבע, מומי, בעקבות שני אירועים. הראשון התרחש בספא של ליאת, שם היא וסיגל טענו שמומי השפיל והשמיץ אותן. עם זאת, השופט מצא את עדויותיהם כבלתי עקביות וסותרות, ואילו גרסתו של מומי, שנתמכה בעדותה של אשתו, נחשבה אמינה. התובעים לא הביאו עדים נוספים שיכלו להיות נוכחים בעת האירוע, דבר שיצא נגדם. גם אם בית המשפט היה מקבל את גרסתה של ליאת לאירועים, הביטויים בהם השתמש מומי בלהט הרגע לא הגיעו לכדי לשון הרע – הם נאמרו בסערה רגשית ולא השפילו את התובעים בעיני החוק. התקרית השנייה כללה פוסט בפייסבוק של מומי שסקר את שירותי הספא של ליאת. הוא הגיב לפוסט של הספא, שהזמין לקוחות לשתף את חוויותיהם. ביקורתו של מומי הוגדרה מידתית, סבירה והוגנת, והביע את דעתו כצרכן. הדברים בהם השתמש מומי לא היוו לשון הרע, במיוחד בהתחשב בהקשר שבו נכתבו ובעובדה שהספא הזמין תגובות ציבוריות. החלטת התובעים לתבוע את מומי דווקא על תגובתו בפייסבוק לא הייתה מוצדקת, מה גם שהיו תגובות ביקורתיות נוספות על הספא ברשת שהתובעים לא ערערו עליהן. השופט קבע כי התבטאויותיו של מומי בשני האירועים אינן מהוות לשון הרע, ולכן התביעה נדחתה. בנוסף, חויבו התובעים לשאת בהוצאות ההליך בשל התנהלותם, אשר האריכה את ההליך המשפטי שלא לצורך.