תמ"ש 12790/95

תקציר

הבעל (התובע) תבע את אשתו ובתו לתשלום דמי שימוש הולמים עבור שתי דירות בהן התגוררו, שכן הוא הבעלים של מחציתן וביקש מבית המשפט להורות לבתו לפנות את הדירות. הדירות המדוברות היו דירת חמישה חדרים בה התגוררו האישה והבת, ודירת שלושה חדרים קטנה יותר. האישה הגישה תביעה נגדית, וביקשה מבית המשפט לדחות את טענות התובע. השופט דחה את טענות התובע נגד האישה, בקובעו כי התובעת לא הוכיחה די הצורך את דמי השימוש הראויים לאף אחת מהדירות. בנוסף, טענה השופטת כי זכותה של האישה להתגורר בדירה הגדולה יותר נובעת מזכותה החוקית למזונות, ולכן היא לא הייתה חייבת לשלם לתובע דמי שימוש כלשהם. באשר לדירה הקטנה יותר, קבעה השופטת כי התובעת לא ביטלה את ההיתר שניתן לאמה של האישה להתגורר בה ללא דמי שכירות וכי התביעה נגד האישה היא נקמנית, ולכן על התובעת לשלם את הוצאות המשפט של האישה. השופט קיבל חלקית את תביעת התובעת נגד הבת, והורה לה לפנות את הדירה הקטנה בתוך חודשיים. השופטת טענה כי בעוד שלתובע יש זכות לבטל את ההיתר לגור בדירה, התביעה לדמי שימוש אינה צודקת, שכן התובע לא סבל מכל קיפוח ממגורי בתו ולא הביא כל ראיה לכך שהדירה ראויה להשכרה. עם זאת, השופט לא הורה על הוצאות כלשהן בגין התביעה בין התובע לבתו. לבסוף, הגיעה השופטת למסקנה כי גם תביעת התובעת לפיצוי בגין חלק מספרי הקודש שהושארו בדירה הגדולה אינה מבוססת ונקמנית ולכן דחתה אותה. התובע היה אמור לשאת בהוצאות המשפט של האישה בגין תביעה זו. פסק הדין היה לטובת הנתבעים, והתובע חויב לשלם את הוצאות המשפט של האישה, בעוד הבת תפנה את הדירה הקטנה יותר בתוך הזמן הנקוב.