ת"א 40308-06-18

תקציר

המחלוקת היא על ערבות בנקאית בסך 15,000 ₪ שהעמיד התובע, רונן בוהניק, לנתבע במסגרת רכישת חלקת קרקע בשכונה שפיתחה הנתבעת על ידי בוהניק. הנתבע דרש את הערבות הבנקאית כבטוחה על פי הסכם פיתוח עם בעלי החלקה הקודמים. בוהניק סיפק את הערבות, אך בהמשך תבע להחזירה, בטענה שלנתבע אין זכות להחזיק בה. התובע רכש את המגרש מבני זוג שחתמו על הסכם פיתוח עם הנתבעת. במסגרת ההסכם העמידו בני הזוג ערבות בנקאית להבטחת התחייבויותיהם, לרבות שיפוי הנתבע בגין כל נזק שייגרם במהלך הבנייה במגרש. בהסכם נקבע כי הערבות תישאר בתוקף עד שהקונה יציג לנתבע תעודת אכלוס. כחודשיים לאחר מכן רכש בוהניק את החלקה מבני הזוג. הוא הסכים להעמיד לנתבע ערבות בנקאית חדשה במקום זו של בני הזוג, שעמדה לפוג. אביו של בוהניק, ששימש כמיופה כוחו, ביקר במשרדו של הנתבע כדי למסור את הערבות החדשה. עם זאת, בא כוח הנתבעת ביקש מהאב לחתום על מסמך שכותרתו "המרת הסכם לביצוע תשתיות", בו נכתב כי בוהניק מקבל את הסכם הפיתוח הקודם ותנאיו. האב חתם על המסמך, אך בוהניק טוען כי עשה זאת מתוך מחשבה שמדובר בדרישה פורמלית בלבד ולא בהסכם מחייב. הנתבעת טענה כי החתימה על המסמך יצרה קשר חוזי בינה לבין בוהניק וכי בוהניק היה מחויב להעמיד ערבות בנקאית תקפה עד להשלמת הבנייה במגרש. בוהניק האריך את תוקף הערבות פעם אחת, אך בהמשך דרש את החזרתה, אך הנתבע סירב. בית המשפט מצא כי לא התקיימו יחסים חוזיים מחייבים בין בוהניק לבין הנתבעת. חתימת האב על מסמך האישור לא חייבה את התובע, והנתבע לא פעל בתום לב בכך שלא הבהיר את השלכות המסמך. יתר על כן, הנתבעת לא שינתה את עמדתה על סמך מצגים כלשהם של בוהניק. לפיכך, על הנתבע להחזיר את הערבות הבנקאית לבוהניק בתוך 15 יום ולשלם הוצאות משפט בסך 5,800 ₪.