פר"ק 31856-09-19

תקציר

הערעור מערער על החלטת נאמן בתביעת חוב, תוך התמקדות במעמדו של המערער כנושה מובטח. המסמכים העומדים בבסיס הדיון הם הסכם הלוואה בסך כולל של 2.5 מיליון שקל והסכם אופציה בלתי חוזר, שנחתמו שניהם ב-6 באפריל 2017 ונועדו להבטיח פירעון הלוואה לחברה החייבת. המערער טוען כי מסמכים אלה, בצירוף טופס רישום שהוגש לרשם החברות ימים ספורים לאחר חתימת ההסכמים, יוצרים שעבוד תקף המזכה אותו במעמד של נושה מובטח. החלטת הנאמן, נשוא הערעור, מכירה במערער כנושה רגיל אך לא כנושה מובטח. הנאמן מנמק זאת בכך שהשעבוד נרשם לאחר שהחברה נכנסה להקפאת הליכים וכי תוכן ההסכמים אינו מהווה בסיס לשעבוד. פסק דינו של בית המשפט נוטה לטובת עמדת המערער. נמצא כי המסמכים שהוגשו אמנם מנוסחים באופן רשלני ואינם עומדים בקפדנות בדרישות ליצירת שעבוד תקף, אך הם מעידים על כוונה ליצור שעבוד על נכס מקרקעין של החברה לצורך הבטחת פירעון ההלוואה. זאת ועוד, מקבל בית המשפט את טענת המערערת כי המועד הקריטי לקביעת תוקפו של השעבוד הוא מועד הגשת המסמכים לראשונה לרשם החברות, דבר שנעשה במועד, ימים ספורים לאחר חתימת ההסכמים. עם זאת, פסק הדין מציין גם את התנהלותו הבלתי מקצועית והמזלזלת של המערער ואת אופיו הגבולי של התיק. כך, בעוד שהערעור מתקבל והמערער מוכר כנושה מובטח, ההוצאות שנפסקו הן חלקיות, כאשר 10,000 ₪ נפסקו למערער מקופת הנאמנות. סכום החוב נקבע על 2,857,142 ₪, כולל קרן ההלוואה והריבית.