ע"פ 156/80

תקציר

המערער, שהורשע בהריגה בגין הריגת בתו, נידון לשבע שנות מאסר. בית המשפט העליון אישר עונש זה, למרות טענת המערער בדבר חומרתו. מדובר בביצוע העבירה בה ירה המערער בבתו, מעשה שמקורו בהחרפת המתחים המשפחתיים ובהקפדה על אורח חייה. בית המשפט ציין את הטרגדיה של האירוע – הן במעשה עצמו והן במערכת היחסים בין התוקף לקורבן, בהיותם אב ובתו. על פי הדיווחים, המערער, שקודם לכן לא עסק בפלילים, הונע על ידי דחף בלתי נשלט לבסס סמכות, שהוחרף על ידי בעיות נפשיות בסיסיות. למרות שהכיר בדינמיקה הרגשית והפסיכולוגית המורכבת, הדגיש בית המשפט את חשיבות הגמול כתגובה מידתית לחומרת הפשע. עמדה זו משקפת איזון בין הפגנת סלידה חברתית ממעשים נתעבים לבין התנגדות לכל דחף לנקמה עונשית. החלטתם התבססה גם על תקדימים משפטיים ופרשנויות המדגישות את הגמול לא כנקמה אלא כהולם את חומרת העונש לחומרת העבירה, שהיא חיונית לשמירה על שלמות החברה. בית המשפט חזר והדגיש כי רחמים מותרים רק בגבולות משפטיים מסוימים. לאחר שקלול כל הגורמים, לא מצאו השופטים פה אחד בסיס לשינוי גזר הדין, ובכך דחו את הערעור.