בש"פ 5340/15

תקציר

נאשם, ששוחרר בתנאים מסוימים עד תום ההליכים נגדו, ערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות את בקשתו לצאת ממעצר הבית לצורך עבודה במלון באילת. המערער טען, כי היה על החלטת בית משפט קמא להתחשב באפשרויות העסקתו המוגבלות ובאופיו הממושך של ההליך, מה גם שמנהל המלון הכיר אותו אישית ויכול היה לפקח עליו. המשיב, לעומת זאת, סבר כי החלטת בית משפט קמא מאזנת כראוי בין זכויותיו של המערער לבין הסכנות הנשקפות ממנו. בית המשפט העליון דחה את הערעור והכיר בכך שמעצר הבית מהווה הגבלה משמעותית על החירות, ולכן, במקרים המתאימים, יש לתת היתר לצאת ממעצר הבית לעבודה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי אין לאפשר למערערת לעבוד מחוץ לבית כדי לפגוע בשלום הציבור או בטוהר ההליך המשפטי. באופן משמעותי, שירות המבחן העריך סיכון לעבירות חוזרות אם המערער ישוחרר לעבודה במלון, במיוחד בשל האינטראקציה הפוטנציאלית שלו עם אנשים פגיעים השוהים במקום. יתר על כן, בחלופה המוצעת למעצר לא היו מנגנוני פיקוח מספקים. בנסיבות אלה, ראה בית המשפט קמא את החלטתו של בית משפט קמא מאוזנת וסבירה, מה גם שהמערער יכול היה להגיש בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצר הבית אם מצא עבודה בירוחם או במקום אחר עם פיקוח הולם. בית הדין הגיע למסקנה כי דחיית הערעור מוצדקת, במיוחד בהתחשב באופיין הנתעב של העבירות המיוחסות למערער.