ת"א 39720-12-11

תקציר

התובעים, בני זוג נשואים, היו בעלי מספר חנויות וסוכנויות קמעונאיות. הם ניהלו חשבונות בבנק הנתבע במשך שנים רבות. כדי להבטיח את האשראי שהבנק נתן להם, העמידו התובעים ביטחונות שונים. התובעים האשימו את הבנק בכך שלא העמיד אשראי באופן מוסדר ובמקום זאת השאיר אותו בחשבון החיוב, תוך גביית ריבית גבוהה יותר. בשנת 2001 שיעבדו התובעים את נכס המגורים שלהם לקבלת אשראי נוסף מהבנק. הבנק הואשם כי ניצל לרעה את תלותם של התובעים וגבה ריביות ועמלות מופרזות. התובעים טענו כי הבנק סירב לפדות שיקים והגביל את חשבונם כדי ללחוץ עליהם לחתום על הסכם פשרה. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל בשנת 2006. התובעים טענו כי הבנק מימש שלא כדין את הנכס המשועבד שלהם, וגרם להם נזק משמעותי. הם דרשו פיצוי בסך 3,720,855 שקל. הבנק טען כי התביעה התיישנה ויש לדחותה, שכן מרבית האירועים התרחשו לפני שנת 2004. עוד נטען כי התובעים הושתקו בשל הסכמים עליהם חתמו. לגופו של עניין, הבנק הכחיש כל התנהלות פסולה וטען כי התובעים ניהלו את חשבונם בצורה בעייתית ולא עמדו בהתחייבויותיהם. בית המשפט הסכים עם ההתנגדויות המקדמיות של הבנק ודחה את התביעה, בין אם בשל התיישנות, השתק או חוסר צדק. חשבונם של התובעים נוהל באופן בעייתי במשך שנים, והם לא עמדו בהתחייבויותיהם לבנק. לבנק היו סיבות לגיטימיות להבטיח את החזרת כספו והוא לא היה מחויב להעמיד מסגרות אשראי או הלוואות לתובעים. התנהלות הבנק הייתה סבירה, והוא גילה סבלנות כלפי התובעים. הסכם הפשרה נחתם באופן חופשי וללא כפייה. הבנק מימש את הנכס כדין, לאחר שהתובעים הפרו את הסכם הפשרה ולאחר שנתן להם הזדמנויות רבות להסדיר את חובם. טענות התובעים בדבר מחיר המכירה ועיכוב בהעברת תמורת המכירה נדחו אף הן בשל אי הבאת ראיות. בנוסף, כל נזק שנגרם לתובעים נבע מהתנהלותם ורשלנותם. לבסוף, התובעים לא הצליחו להוכיח כל נזק לשמם הטוב או למצוקה הנפשית שלהם. הבנק היה זכאי להחזר מלא של הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין, בסך 11,700 ₪, שישולמו על ידי התובעים.