עע"מ 6505/19

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דין קודם. העתירה המקורית קבעה כי על עיריית רחובות לגבות מכל בעלי הנכסים סכום שווה בהיטל על שטחים ציבוריים פתוחים, המכונה "שח"פ", במקביל. עם זאת, העירייה לא קיימה קביעה זו, מה שהוביל לעתירה השנייה, שנדחתה אף היא. המבקש, שהגיש את שתי העתירות, ערער על פסק דין זה וביקש סעד זמני בדמות ביטול כל החיובים השוטפים בגין ההיטל והחלתו על כל בעלי הנכסים באופן שווה ובו-זמנית. המבקש טען כי השיטה הנוכחית לגביית ההיטל אינה הוגנת. עם זאת, השופט מצא כי המבקש לא הצדיק די הצורך בסעד זמני, שכן ניתן יהיה לתקן את הנזק שנגרם למבקש ולגופים אותם הם מייצגים אם הערעור יתקבל, והאישומים יוחזרו על ידי העירייה. זאת ועוד, השופט ציין כי בית משפט קמא לא אישר הקפאה זמנית של הגבייה, ולא ברור מדוע התעוררה הצדקה זו במהלך הליך הערעור. לבסוף קבעה השופטת כי גם אם צדק המבקש בטענתו כי העירייה אינה עומדת בפסיקה הקודמת, ייתכן שביטול החיובים הנוכחיים אינו הסעד הראוי. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחתה, והשופטת בחרה שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.