ת"א 12626-09-14

תקציר

התובעים והנתבעים מחזיקים כל אחד בחלקו בנכס וחלוקים ביניהם על הגודל המדויק של שטחיהם. התובעים טוענים כי מרישום שנרשם בלשכת רישום המקרקעין משתמע כי שטחם גדול מזה של הנתבעים. עם זאת, השופטת מסכימה עם הנתבעים ועם מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י) כי התסקית, חסרת המידות, משמשת רק לקביעת מיקום החלקה וגבולותיה. השופט מגיע למסקנה זו על סמך עדויות של עדים בלתי משוחדים, בהם שני מודדים, המאשרים כי סקיצה ללא מידות אינה מיועדת לחישובי שטח. יתר על כן, מדמי החכירה ההיסטוריים של הנכס עולה כי כל חוכר חכר מחצית מהנכס ושילם מחצית מדמי החכירה, דבר התומך בטענת הנתבעים לחלוקה שווה. השופטת דוחה גם את טענת התובעים כי גדר ושני הבתים בנכס מרמזים על חלוקה לא שוויונית, שכן הנתבע מכחיש את קיומה של הגדר לפני שהקים גדר חדשה, והתובעים אינם מספקים ראיות מספיקות לקיומה הקודם. בנוסף, השופטת מכירה בטעות שעשתה רמ"י בשדרוג זכויות החכירה של התובעים לשטח לא אחיד, אך רואה בכך טעות ניתנת לתיקון, מה גם שרשות מקרקעי ישראל תיקנה אותה מיד עם גילויה. מאחר שהתובעים לא הוכיחו את זכותם לחלוקה לא שוויונית של הרכוש, תביעתם נדחית, והם נדרשים לכסות את הוצאות המשפט של הנתבעים ואת שכר טרחת עורכי הדין.