תא"מ 14105-11-19

תקציר

התובע, אשר נתן לנתבע הלוואה, פנה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שטר חוב לאחר שהנתבע כשל לכאורה בפירעון ההלוואה. הנאשם התנגד לביצוע והוביל לשימוע. התובעת לא הכחישה כי לא היה ברשותה שטר החוב המקורי, אלא טענה כי הוא גנוב. על פי פקודת השטרות, על התובעת להחזיק בשטר ולהיות הנפרעת כדי להיחשב כמחזיקת, מה שהיא לא. בנוסף, בקשת ההוצאה לפועל של התובעת הכילה פרטים כוזבים על השטר ונעדרה את הסכם ההלוואה, דבר המטיל ספק באמינותה. הסוגיה המרכזית הייתה האם ההלוואה נפרעה במלואה, כאשר הנתבעים טענו כי נפרעו והציגו את שטר החוב המקורי כראיה. נטל ההוכחה לטענה זו מוטל על הנתבעים. בעוד שבגרסת הנתבעים נפלו פגמים מסוימים, התובעת לא הצליחה להביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה כי הפתק נגנב. התובעת, מנהלת חברת הלוואות, הייתה צריכה להיות בעלת נהלי עבודה מסודרים וראיות שיתמכו בטענותיה, מה גם שמשרדה היה מצויד במצלמות, והיה לה עובד שיכול היה להעיד על הגניבה הנטענת. התובע גם לא דיווח על הגניבה למשטרה, מה שמעלה ספקות לגבי התרחשותה. כמו כן, התובע הודה כי קיבל חלק מהתשלומים מהנתבעת, דבר התומך בגרסתו של הנתבע לאירועים. בסיכומו של דבר, בית המשפט מצא את גרסתה של הנתבעת משכנעת יותר ודחה את תביעתה של התובעת, והורה לה לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין מחייב גם את סגירת תיק ההוצאה לפועל והעברת פסק הדין לייצוג משפטי של שני הצדדים.