ת"א 1944/09

תקציר

הנתבעת חתמה על הסכמים להבטחת חובן של שתי חברות – אורלי חברה לבנין ופיתוח בע"מ ויד-חי חברה להשקעות ופיתוח בנין בע"מ – לבנק התובע בשנים 1995 ו-1996. הבנק הגיש תביעה נגד הנתבע בשנת 2009 לפירעון חוב החברות, לה התנגד הנתבע מכמה טעמים. השופט פסק לטובת הבנק. ראשית, תקופת ההתיישנות לא חלפה משום שטרם חלפה תקופת ההתיישנות של התביעה נגד החייבים העיקריים - שתי החברות - וערבות הנתבע הייתה תלויה בכך. תקופת ההתיישנות של התביעה נגד החברות החלה בשנת 2004 והתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. יתר על כן, הנתבע הודה בחוב בתוך תקופה זו, מה שאיפס את השעון. השופט דחה גם את הטענה כי התביעה לא הוגשה בהקדם, וציין כי הנתבע לא הביא כל ראיה לכך וכי המשא ומתן נמשך בתקופה זו. שנית, הסכם הפשרה שנעשה עם אחד החייבים – יפרח – לא פטר את הנתבע מאחריותו כערב. החוק קובע כי כאשר ישנם שני ערבים או יותר לחוב אחד, הם חבים ביחד ולחוד. מהסדר הפשרה עם יפרח לא השתמע כוונה שונה מצד הבנק לפטור את הנתבע, שכן ההסכם עם יפרח קבע במפורש כי הוא אינו מוותר על זכויות הבנק לתבוע חייבים אחרים. טענת הנתבע כי לא נכלל בהסדר הפשרה עם יפרח הייתה צריכה לעלות בתביעה נפרדת ולא יכולה לשמש כהגנה במקרה זה. שלישית, השופט דחה את טענת הנתבע כי הבנק הפר את הסכם הליווי לפרויקט נדל"ן בכך שלא איפשר לחברות לשווק את השלב השני של הפרויקט. החברות לא העלו טענה זו ובמקום זאת חתמו על הסכם פריסה המודה במלוא החוב שלהן. טענת הנתבעת כי שיווק השלב השני היה מניב הכנסות מספיקות לכיסוי חובות החברות לא נתמכה בראיות כלשהן. עוד טען הבנק כי החברות כבר מיצו את מלוא מסגרת האשראי שהוקצתה לפרויקט. הנתבע לא השיב לטענה זו. לבסוף, מצא השופט כי טענות הנתבע בדבר חישובי ריבית שגויים לא היו מפורטות דיין ולא נתמכו בראיות. הבנק, לעומת זאת, סיפק יומנים המפרטים את שיעורי הריבית. הנתבע גם לא העלה טענה זו בסיכומיו, מה שאומר שהתביעה נזנחה. מאחר שכל טענות הנתבע נדחו, פסק השופט לטובת הבנק והורה לנתבע לשלם לבנק 2.55 מיליון שקל, בתוספת ריבית ממועד הגשת התביעה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף שקל והוצאות בסך 5,000 שקל.