עמ"נ 3009-09-18

תקציר

הערעור מערער על החלטה מנהלית שאישרה את החלטת הקיבוץ שלא להכיר במערער כחבר. המערערת התגוררה בקיבוץ משנת 1980 והפכה לחברה בשנת 1986. בשנת 1999 עזב את הקיבוץ לחופשה מאושרת בת שנה. המערערת ביקשה וניתנו לה מספר הארכות, האחרונה שבהן פקעה בחודש דצמבר 2002. בשנת 2003 כתבה מזכירת הקיבוץ תזכיר לפיו הודיע המערער על עזיבתו בטלפון. המערער מכחיש זאת. בשנת 2010 שב המערער לקיבוץ וחתם על הסכם תושבות, אשר תיאר אותו כחבר "אופציונלי". הקיבוץ סירב לתקן את פנקס החברים שלו כך שיכלול גם את המערערת. הנושא הגיע לידי עוזר רשם האגודות השיתופיות, אשר החליט בשנת 2018 כי חברותו של המערער פקעה בין אם על ידי עקירת מקום מגוריו ובין אם על ידי הודעה על עזיבתו. עוזר הרשם לא קיים שימוע ולא אפשר למערער לטעון את טענותיו. הערעור מערער על החלטה זו. פסק הדין קובע כי החלטת עוזר הרשם אינה יכולה לעמוד. ראשית, באשר לפקיעת החברות עקב עקירת מקום מגורים, אין כל אינדיקציה לכך שהקיבוץ ערך בירור עובדתי או קיבל החלטה פורמלית בדבר חברותו של המערער. על פי הפסיקה המקובלת, חברותו של חבר אינה פוקעת אוטומטית עקב עקירת מקום מגורים; היא דורשת בירור, זכות טיעון והחלטה פורמלית של הקיבוץ. מאחר שהליכים אלה לא התנהלו, לא ניתן להצדיק את החלטת עוזר הרשם בנימוקים אלה. שנית, גם ההנמקה החלופית של ההחלטה, לפיה פג תוקף החברות עקב הודעת העזיבה של המערערת, אינה מספיקה שכן היא אינה ברורה וראויה, ועוזר הרשם הגיע למסקנה שונה מזו של החוקר. זאת ועוד, התנהלות הקיבוץ במקרים דומים, אי תשלום דמי העזיבה והנסיבות בהן חתמה המערערת על הסכם התושבות טעונות כולן בירור. לפיכך הערעור מתקבל, החלטת עוזר הרשם מתבטלת, והתיק מוחזר לדיון נוסף ולהחלטה מחייבת בכל הטענות שהוצגו. פסק הדין מעודד את הצדדים לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום, בהתחשב באופי הרגיש של חיי הקיבוץ. לבסוף, נדרש המשיב לשלם למערערת הוצאות בסך 10,000 ₪.