ע"א 7361/23

תקציר

הבקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרתו חויבו המבקשים לשלם למשיב 2,359,985 ₪ והוצאות משפט נוספות, נדחתה במקרה זה. תחילה ביקשו המבקשים מבית המשפט המחוזי להורות כי הכספים שנפסקו יופקדו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעורם, ולא להגיש בקשה רשמית לעיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מאחר שלא תאמה את התקנות הפרוצדורליות הנדרשות, ובפרט תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, ולא סיפקה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע. משביקשו המבקשים דיון חוזר, דחה בית המשפט המחוזי שוב את בקשתם, וחזר והדגיש כי עתירתם היא במהותה בקשה לעיכוב ביצוע ועל כן היה מקום להגישה ככזו. כאשר ערערו המבקשים על פסק הדין ביום 2.10.2023, הם נקטו בשיטה פרוצדורלית חלופית לפיה ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין עד להגשת הערעור. עם זאת, הם לא עמדו בכללים הקובעים כי משעה שבעל דין בוחר בדרך פרוצדורלית אחת לפי תקנה 145(ב), הוא אינו יכול לפעול במקביל בחלופה הקבועה בתקנה 145(ג) על ידי ערכאת הערעור. משכך, הומלץ על דחיית בקשתם לעיכוב ביצוע מבלי לבחון לגופה. אם ביקשו המבקשים להמשיך ולערער על החלטת בית המשפט המחוזי, היה עליהם לבקש רשות ערעור ולהציג את טענותיהם מחדש בהליך הערעור. החלטה זו משקפת הקפדה על נורמות פרוצדורליות ומדגישה את חשיבות הבחירה בדרך הפרוצדורלית הנכונה כאשר מבקשים לעכב את ביצועו של פסק דין התלוי ועומד בערעור.