ע"א 245/85

תקציר

בפסק הדין שניתן על ידי השופט מ' בייסקי ביום 12.6.89 פסק בית המשפט לטובת צוואה שעליה ערער. השופט בייסקי תמך בתוקפה של קיום הצוואה כרצונו של המשיב, ויישר קו עם נימוקיו של השופט מלץ. השיח נסוב במידה רבה סביב הסוגיה השנויה במחלוקת של סעיפי סילוק או "תנאים הסתברותיים" בצוואות, שעוררו דיון במערכות משפט שונות עקב שינוי נורמות חברתיות ופרשנויות של מדיניות ציבורית. ויכוח זה נסוב פעמים רבות סביב האיזון בין רצונותיו האחרונים של המצווה לבין האפשרות של יורשים לערער על צוואה מטעמים לגיטימיים, כגון זיוף או השפעה בלתי הוגנת. השופט בייסקי התייחס לחילוקי דעות היסטוריים, בעיקר בפסיקה האמריקאית, כדי להמחיש את חוסר ההסכמה בשאלה האם יש לאכוף סעיפים כאלה ללא תנאים. הוא טען כי גישת ביניים, כפי שהציע השופט ברק, מכבדת הן את ההגנה על אתגרי רצון אותנטיים והן את ההרתעה מפני התנגדויות משפטיות סרקניות שרק מחפשות פשרות לא ראויות. השופט ברק הציע לשאוב מעקרונות רחבים יותר של מדיניות ציבורית בפסיקת צוואות, תוך התייחסות לסעיפי חוקים מעבר לחוקיות גרידא כדי לחקור אתיקה חברתית עמוקה יותר. השופט בייסקי, אף שהכיר בפרשנויות אלה, הדגיש כי התנגדויות המבוססות אך ורק על הפרות לכאורה של תקנת הציבור אינן מספיקות אם התחרות נעדרת תוכן אמיתי. הוא ניתח בדקדקנות את נימוקיו של המערער לערעור על הצוואה, ומצא אותם בלתי משכנעים ובלתי מבוססים. התנגדותו של המערער נחשבה במידה רבה ספקולטיבית ולא נעוצה בכנות בכל רשלנות מוכחת או במצב נפשי לא ברור של המנוח. לפיכך, תמך השופט בייסקי באישור תוקפה של הצוואה, ואיפשר את ביצועה כפי שתוכנן מלכתחילה, ובכך אישר את רצונו המפורש של המצווה, לצד שמירה על הסעיף המונע מחלוקות מיותרות.