ת"ד 2136/05

תקציר

הנאשם הואשם בעבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ותקנה 21 לתקנות התעבורה לאחר תאונת דרכים בה לא ויתר הנאשם על זכות קדימה, דבר שהוביל לפגיעה בנוסעים ברכבם. בעוד שהעובדות לא היו שנויות במחלוקת, השאלה הייתה האם מעשיו של הנאשם היוו נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) או נהיגה פרועה לפי תקנה 21. בית המשפט קבע כי סעיף 62(2) חל במקרים בהם קיים גורם מחמיר נוסף מעבר לאמור בתקנות, כגון רמה גבוהה יותר של כוונה פלילית או נסיבות עובדתיות חמורות יותר. במקרה זה, מעשיו של הנתבע לא עלו לדרגת רשלנות הנדרשת בסעיף 62(2), אלא היוו הפרה של תקנה 21. בית המשפט זיכה את הנאשם מהאישום לפי סעיף 62(2) והרשיע אותו בעבירה על תקנות 21(ב) ו-21(ג) לתקנות התעבורה. החלטה זו התקבלה על מנת להבטיח כי סעיף 62(2) לא ייעשה שימוש שרירותי ושמור לנסיבות המתאימות. פסק הדין הדגיש גם את הצורך של התובעים להצביע על החומרה הנוספת המצדיקה את החלת סעיף 62(2) במפורש בכתב האישום.