עמ"ש 41380-10-22

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם יש לחלק את הפנסיה המוקדמת של המערער, שפרש מוקדם מעבודתו, בינו לבין בת זוגו לשעבר במסגרת הסכם הגירושין ביניהם. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, בן הזוג לשעבר, בקובעו כי הקצבה אינה רפואית והפרישה היא מרצון. על החלטה זו הוגש ערעור. ערכאת הערעור דחתה את הערעור והסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא. הם קבעו כי המערער לא הביא ראיות לכך שפרישתו המוקדמת הייתה קשורה לבריאות או כי לא הייתה אלא מרצון. זאת ועוד, לשון הסכם הגירושין פורשה כמזכה את המשיב בחלק מפנסיה של המערער עם פרישתו, לרבות פרישה מוקדמת. טענות המערערת, שניסו להבחין בין סוגים שונים של פרישה בהסכם, נחשבו בלתי טבעיות ולא משכנעות. השופטים דנו גם בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המאפשר לבתי המשפט לסטות מכלל ברירת המחדל של חלוקה שווה של נכסים בנסיבות מיוחדות. הם הדגישו כי יש להפעיל סמכות זו במשורה ורק במקרים חריגים. במקרה דנן, נתמכה החלטתו של בית משפט קמא שלא להחיל הוראה זו, שכן לא נמצאו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהחלוקה השוויונית של הפנסיה. השופטים הגיעו למסקנה כי אין טעם בערעור, אישרו את החלטת בית משפט קמא והורו למערער לכסות את הוצאות המשיב.