ע"ש 37/86

תקציר

רשות שמורות הטבע ערערה על החלטת המועצה האזורית תמר לחייב אותם בארנונה, בטענה כי הם אינם הבעלים של הקרקעות המדוברות וכי תפקידם כתאגיד ציבורי המנהל את השמורות מטעם הממשלה צריך לפטור אותם מחיובים אלה. בית המשפט התייחס תחילה לסוגיית סמכותו וקבע כי בניגוד לטענת המשיב, נתונה לו הסמכות לדון בערעור על סמך פסיקות קודמות של בית המשפט העליון. לאחר מכן התעמק בית המשפט לגופו של עניין. נקבע כי המבקש אכן החזיק באדמות השמורה, כהגדרתן בחוקים הרלוונטיים, למרות שאינו הבעלים, בשל זכויותיו החוקיות הנרחבות ושליטתו המעשית בשמורות. תביעת המבקש לפטור מארנונה בעילה של חוסר רווחיות נדחתה, שכן בית המשפט קבע כי על הפטורים להיקבע במפורש על ידי המחוקק. יתר על כן, אדמות השמורה לא נחשבו לקרקע לבנייה, דבר שהיה פוטר אותן ממסים, אלא "קרקע תפוסה", מה שהופך את המבקש לחייב בתשלום. בית המשפט הדגיש כי המבקש לא הוכיח כי המקרקעין היו בבעלות המדינה, דבר שיכול היה להכשיר אותם לפטור. לבסוף, נדחו גם יתר טענותיו של המבקש לפטור, מה שהוביל את בית המשפט לדחות את ערעורם. רשות שמורות הטבע חויבה לשאת בהוצאות המועצה האזורית.