ת"א 62058-09-22

תקציר

בית המשפט מצא כי הסכמי השכירות המחייבים בין התובעת לנתבעים היו אלה מיום 1.1.2018, למרות טענות הנתבעים כי הסכם מאוחר יותר מיום 1.5.2018 הוא ההסכם המחייב. טענת הנתבעים נדחתה בשל חוסר עקביות וחוסר תום לב. עוד קבע בית המשפט כי אין יריבות בין התובעת לנתבעת, שכן הנתבעת לא הייתה צד להסכמי השכירות ולא הייתה עילה להרמת מסך התאגיד. לפיכך, התביעה נגד הנתבע נדחתה. בית המשפט קבע כי זכותה של התובעת לקבל דמי שכירות אינה תלויה בהתחייבויות אחרות בהסכם וטענותיה של אודם להפרה נדחו. לתובע נפסקו 41,184 ₪ בגין דמי שכירות שלא שולמו, 363,689 ₪ בגין נזקים שנגרמו על ידי הנתבעים ו-7,200 ₪ בגין הפסד דמי שכירות בתקופת השיפוץ. בסך הכל חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 470,070 ₪, כולל הוצאות ושכר טרחת עורך דין. סכום זה היה אמור להתחלק בין אודם לבין אס.פי.איי על בסיס חלקן בנכס המושכר. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 17.2.2025.